6 יינות סירה מקומיים שכדאי לשתות לרגל אירועי "חורף של סירה"

הסומליירית מור ברנשטיין משיקה זו השנה השלישית את שבוע "חורף של סירה". אלו היינות שתרצו לשתות שם

לפני למעלה מעשור, בקיץ 2008, נקט הסומלייה והמסעדן הניו-יורקי, פול גריקו, צעד שנחשב אז לקיצוני בסצנת היין של התפוח הגדול: הוא החליט שבמשך שלושת חודשי הקיץ, תפריט היינות הלבנים שיוצעו למזיגה בכוסות בבר היין שלו, 'טרואר' שבשכונת טרייבקה, יהיה על טהרת זן הריזלינג. מעוניינים בכוס יין לבן? כל שנותר לכם זה לבחור באיזה סגנון ומאיזה יצרן תרצו את הריזלינג שלכם. כך נולדה לה תנועת 'Summer of Riesling', שמאוחר יותר אף חצתה את גבולות ארצות-הברית והתפשטה לרחבי העולם והגיעה אפילו לישראל (ביוזמתו של אבירם כץ).

את מה שעשה גריקו למעמד הריזלינג בעולם, מנסה בשנים האחרונות הסומליירית מור ברנשטיין לעשות למעמדו של זן הסירה בישראל. בתאריכים 17.2-23.2 היא תשיק זו השנה השלישית ברציפות את מיזם 'חורף של סירה', שפעילותו מתרכזת במסעדות וברי-יין וחולקת את הכבוד הראוי לזן הענבים הנפלא והאצילי הזה, שמוכר בעיקר מצפון עמק הרון שבצרפת.

למרות כל המאמצים של מובילי דעה בתחום היין, ריזלינג היה ונותר זן ענבים שאהוב בעיקר על צרכני יין יודעי ח"ן. בראיון שערכתי לפני שנתיים עם מבקרת היין ג'נסיס רובינסון, כוהנת ריזלינג בפני עצמה, היא הודתה בכישלונה לקדם את מעמדו של הזן בבריטניה. לטענתה, למרות שמייחסים לה השפעה רבה כמבקרת, מכירות הריזלינג בממלכה המאוחדת רק צנחו מאז הפצרותיה בפני ציבור צרכני היין לשתות ממנו יותר.

סירה לעומת זאת, הוא דווקא זן שזוכה היום לעדנה עולמית חסרת תקדים. כמעט בכל מדינה בעולם שמייצרים בה יין מייצרים היום יינות סירה ונראה שהפופולריות שלהם נמצאת בעלייה מתמדת בקרב צרכני היין. ההקשר הטבעי הראשון שמדברים על סירה הוא כמובן עמק הרון הצפוני ואוסטרליה, מקומות שגם שהפכו לסמנים סגנוניים מובהקים, אבל אפשר למצוא היום יינות סירה באיכויות גבוהות בצ'ילה, איטליה, דרום אפריקה וקליפורניה.

אבל יש את העולם ויש את ישראל, ואנשי השיווק של היקבים המקומיים טוענים זה כבר מספר שנים שלא פשוט למכור יין סירה בישראל. לפיכך, כאשר מגיעים לנקודה שבה צריך להחליט על הרחבת נטיעות הפור עדיין נופל באופן טבעי על זני בורדו, כאשר השיקול העיקרי הוא דרישת השוק. במקום הזה משחקים המספרים, והם גוברים בדרך כלל על שיקולים אחרים שקשורים בנוזל שייכנס בסופו של דבר לבקבוק. יקבים אינם עוסקים בפילנתרופיה, ואפשר כמובן להבין את השאיפה לייצר יין שקל יותר לשווקו, אך ייתכן שבסופו של דבר זהו מנגנון שמזין את עצמו. הלא הסיכוי שצרכנים יעדיפו סירה על קברנה סוביניון לא יתעצם אם סירה יישאר זן זניח יחסית מבחינת הנטיעות בישראל. דו"ח בציר 2015 של המועצה לגפן ויין, מלמד שענבי סירה/שיראז תפסו נתח של 7% מסך הענבים שנבצרו, מעט יותר מפטי ורדו והרבה מתחת למרלו. האם באמת יש סיבה להעדיף מרלו ישראלי על-פני סירה ישראלי?

זה כבר לא מעט שנים שאני טוען שסירה הוא זן שצריך לעמוד במרכז העשייה המקומית. זה יכול להיות בדמותם של יינות סירה זניים או כחלק מבלנד, אבל אין ספק שהזן הזה ראוי למקום חשוב ודומיננטי יותר. ואם קשה למכור את הזניות שלו מבחינה שיווקית, אפשר לתת ליין שם שקשור במיקום הגיאוגרפי של הכרם או כל דבר אחר שעולה על הדעת. שורש של צרעה, נחל יתיר של יקב יתיר ולהט אדום של איתי להט הם דוגמאות מצוינות לדרך שבה אפשר לקדם סירה מבלי להזכיר את השם סירה. במקרים האלה הצרכן אינו עסוק בלייצר את ההקשר הזני ומה שיקבע אם הוא יחזור ליין  זו אך ורק מידת ההנאה שלו מהיין. ואם תורמים על הדרך לקידום השיח על אזוריות, אז מה טוב הדבר.

אם רוצים, אפשר לייצר תיק טיעונים יבשושי שמסביר מדוע כדאי להשקיע יותר בגידול ענבי סירה בישראל. למעשה, זה שיח שראוי ונכון לעשותו מבחינה מקצועית לגבי כל זן שמחליטים לגדל כאן. אך בשורה התחתונה, הטיעונים הללו, משכנעים ככל שיהיו, צריכים לחלחל לבקבוק ולהוכיח את עצמם. בהקשר הזה, טעימת הפתיחה של מיזם חורף של סירה, שנערכה אתמול במלון נורמן בהשתתפות היקבים שנוטלים בו חלק, סיפקה כתב הגנה מושלם לסירה הישראלי. קשה לי להיזכר בשנים האחרונות בטעימת יין ישראלית שהציגה צימוד מרשים כל-כך של איכות וגיוון. במקומות האלה בדיוק נעלמים המדדים האובייקטיביים ומתגנבת תחושת הבטן האישית, וזאת שלי אומרת שאלה הכיוונים שצריך להעמיק בהם בשלב הנוכחי.

חורף של סירה שיזמה ברנשטיין היא יוזמה מבורכת וראויה, אך מאחר והאירועים יתקיימו במספר מצומצם של מסעדות (אלנה, הבסטה, פאסטל, מונא, מנסורה ועוד), יש לשער שהשפעתה על הצרכן הסופי די מוגבלת לאנשים שמבקרים באותן מסעדות באותן ערבים. ובכל זאת, אם היוזמה הזו תצליח לייצר עוד כמה שגרירים לזן הסירה בישראל, כבר היה שווה.

מתוך הטעימה בחרתי שישה שהרשימו אותי במיוחד (מאחר ולא מדובר בתנאי הטעימה הרגילים שלי, ללא ציונים ורשמי טעימה):

צרעה, שורש אדום 2017

בלנד מלוטש של 48% סירה, 38% קברנה סוביניון והשאר פטי ורדו, שמציג לראווה את כל האיכויות של יקב צרעה. יין סופר-אלגנטי, מאוזן ומורכב שנגיש לשתייה כבר בשלב הזה.

פלם, סירה 2016

היין הזה נטעם אתמול לצד אחיו הגדול מבציר 2015 הבעייתי (שפלם הוציאו בו מים מהסלע), ואין ספק שמדובר באחד מיינות הסירה הטובים ביותר שמיוצרים כאן. בשלות מדויקת ולא מוגזמת, רעננות, עומק ומרקם קטיפתי ורך.

בר-מאור, ארכיטייפ רזרב 2014

בלנד של 55% סירה, 35% קרניאן ו-10% מרסלאן. זו פעם רביעית שאני טועם את היין הזה, שמוסיף להתפתח בתוך הבקבוק ולייצר טעמים וניחוחות חדשים שקשה למצוא ביינות מקומיים אחרים. כעת הוא במקום פתוח ונגיש, והתיבול שהוא מציע פשוט יפהפה.

סוסון ים, אנטואן 2012

אנטואן (סירה, גרנאש ומורבדר) הוא אחד היינות של סוסון-ים שאני הכי אוהב. בבצירים האחרונים זאב דוניה מצליח לשמר ביין את המרכיב הכפרי ולנטרל ממנו מסיחים אחרים והתוצאה כפי שהיא באה לידי ביטוי בבציר 2012 היא יין מלא-אופי שנמצא עכשיו בחלון שתייה מושלם.

להט אדום 2016

בלנד של 85% סירה ו-15% קברנה סובניון מכרם אורטל. זה כנראה הלהט האדום השלם והאלגנטי ביותר שיצא תחת המותג של היינן איתי להט עד עכשיו. פרי אדום רענן, עבודה עדינה ולא משתלטת עם עץ, איזון ובעיקר תחושה שהיין הזה נועד ללוות אוכל. יפה.

שאטו גולן, סירה 2014

היינות של אורי חץ תמיד צריכים קצת זמן. איכשהו, אולי גם כתוצאה מהתסיסות הספונטניות, הם גם תמיד מרגישים שונים מכל השאר. בכל אופן, סירה 2014, בשרני ומפולפל, נמצא עכשיו בנקודה נהדרת על ציר הזמן.

ועוד מילה על סירה רזרב 2016 של טוליפ, שכמעט השתחל לרשימה. זהו יין הסירה הטוב ביותר שהוציא היקב עד היום, והוא ממשיך למתג את טוליפ כיקב ששווה לעקוב אחר ההתפתחות שלו בשנים הקרובות. סמנו לכם.