ריאס באישאס: ממלכת האלבריניו של גאליסיה

כרמים שמתחילים ממש על קו המים, קרקעות גרניט ובתוליות תיירותית. ביקור באזור היין ריאס באישאס

 

זה לא סוד שאנחנו נמצאים כרגע בעיצומו של תור הזהב של זן האלבריניו. כדי להבין עד כמה, כדאי להפנות מבט לנתונים היבשים של אזור היין ריאס באישאס, שהיינות שמיוצרים בו מזוהים עם הזן יותר מכל: ובכן, בבציר 1998, שהיה הראשון של האזור כ-D.O (אזור יין מוכרז בספרד), היו נטועים בו כ-240 הקטר (2400 דונם) של כרמים שהניבו כמיליון בקבוקים. רק שני עשורים לאחר מכן, בבציר 2018, כבר בצרו בריאס באישאס ענבים מכרמים שהשתרעו על פני 6000 דונם, אשר הניבו כמות של 40 מיליון בקבוקי יין (קצת פחות מהכמות שמיוצרת בישראל מדי שנה).  לא צריך חמש יחידות במתמטיקה כדי להבין שאלו היו שנים טובות מאוד עבור אזור היין המוביל של גאליסיה.

ריאס באישאס מורכב מחמישה אזורי משנה שהמוכר והמובחר שבהם הוא ואל דל סאלנס. זהו תת-אזור ששוכן צפון-מערבית לעיר פונטוודרה ומהווה את המרכז ההיסטורי שבו יוצרו יינות האלבריניו עוד בטרם הפך האזור למה שהוא היום. מבין אזורי המשנה של ריאס באישאס, זהו האזור שקרבתו לים היא הרבה ביותר, ולא נדיר למצוא בו כרמים שנמצאים ממש על קו המים לחופי האוקיינוס האטלנטי. נכון להיום, העילית של יינות ריאס באישאס מגיעה ברובה מואל דל סאלנס.

ריאס באישאס הוא אמנם שם נרדף היום לאלבריניו, אך זה לא היה המצב מאז ומתמיד. עד אמצע המאה ה-20, 95% מהיינות שהופקו שם היו אדומים ובעלי מאפיינים כפריים. לאחר שהאזור נפגע קשות מקימחון (Mildew) שעלה צפונה מכיוונם של הכרמים בפורטוגל, ניטעו הכרמים מחדש וכיום עומד שיעור נטיעות האלבריניו על למעלה מ-99% מכרמי האזור. קליפתו העבה של הזן מאפשרת לו להתמודד  עם תנאי הלחות ששוררים באזור, ואילו הנטיעות נעשות גבוה ובדגם של פרגולה, שמקשה על היווצרותן של פטריות על פני העלים. ועדיין, קימחון ועובש היו ונותרו הבעיות המרכזיות מבחינת כורמות, שכן הפילוקסרה לא ממש פגעה בכרמי האזור. צורה נוספת של התמודדות עם הקימחון באה לידי ביטוי בנטיעת זנים היברידיים (שאינם ממשפחת ויטיס ויניפרה), שעמידים יותר בפני מזיקים אך לא מציגים בינתיים איכויות גבוהות.

יינות ריאס באישאס של היום שונים בתכלית, הן בסגנון והן בתהליך הייצור, מיינות האלבריניו שיוצרו שם בשנות ה-60 וה-70. אם היום יינות כתומים ויינות טבעיים נחשבים לזרמים אופנתיים, אז בימים ההם זו היתה ברירת המחדל. יינות האלבריניו הראשונים היו עוברים השרייה על הקליפות (שסיגלה להם צבע זהוב, מה  שהיקנה ליין את השם יין הזהב) ומיוצרים בטכניקות שכללו דריכה על הענבים ושימוש בציוד הידני הפשוט ביותר. הסגנון שהתקבל היה רחוק מאוד מזה הנוכחי, שמתאפיין בחמיצות גבוהה, פריכות, אינטנסיביות ושיעור אלכוהול נמוך. כהומאז' להיסטוריה, ניתן עדיין למצוא ביקבים מסוימים יינות אלבריניו שעוברים השרייה על הקליפות (יינות כתומים). קליפתו העבה של הזן משרתת את המטרה הזו.  הייננים עצמם , לפחות אלה ששוחחתי עמם, לא ממש מתחברים לסגנון העשייה הזה, מאחר שלטענתם הוא לא מבטא את הטרואר שלהם ונטעם כמו כל יין כתום אחר. אז למה בכל זאת עושים את זה? דרישות השוק.

ההצלחה של יינות האלבריניו בשנים האחרונות, שבאה לידי ביטוי בעיקר בשוק האמריקאי, הביאה למצב של מיצוי האפשרויות לנטיעות בסאלנס. זה לא שאין קרקעות, אך מחירי הנדל'ן הרקיעו שחקים בשנים האחרונות. איכות החיים הגבוהה באזור מושכת אליו אנשים שמעוניינים לקנות חלקות אדמה, לבנות את ביתם ולקבוע שם את מקום מושבם. הביקוש הזה הזניק את מחירי החלקות עד כדי כך שכבר לא משתלם לרכוש היום חלקה ולטעת בה כרם. אחרי הכל, צריך לזכור שעם כל סיפור ההצלחה של ריאס באישאס, היינות הטובים ביותר של האזור מתומחרים סביב 20 יורו.

לנוכח השאיפה להתרחב והעדר אפשרויות מספקות בסאלנס, יצרנים רבים, בדגש על הגדולים שבהם, השקיעו בנטיעות באזורי המשנה האחרים, שנמצאים מצפון ומדרום לסאלנס. בריבייירה דה אולה (Ribeira de Ulla), תת-אזור שממוקם צפונית לסאלנס ובקרבת העיר סנטיאגו דה קומפוסטולה, ישנן נטיעות חדשות באזור מיוער ועל אדמת סחף (בניגוד לקרקעות הגרניט המפורסמות של סאלנס), שלא מספקות עדיין איכויות יוצאות דופן. או רוסאל (O Rosal) וקונדדו דו תאה (Condado do Tea) הם שני אזוריים דרומיים וחמים יותר, אשר משקיפים מצפון על אזור היין הפורטוגזי ויניו ורדה ומציעים קרקעות במחירים נמוכים בהרבה.

נתח הייצור המרכזי של יינות ריאס באישאס מופקד בידיהם של יקבי קואופרטיב גדולים. הבולטים שבהם, מרטין קודאקס (מיובא לישראל ע"י שקד) ופאקו אי לולה (Paco y Lola), מייצרים מספר מילוני בקבוקים בכל שנה ומסתמכים על ענביהם של מאות מגדלי ענבים שכרמיהם פרושים באזור. לצד הייצור המסחרי המאסיבי, ישנה תנועה קטנה של יצרנים ארטיזנלים שתוצרתם מסתכמת בדרך כלל בפחות מ-100 אלף בקבוקים. בביקורי הנוכחי הגעתי לשלושה מהם: זאראטה, אלבאמאר ופורחס דל-סאלנס, ורשמים מביקורים אלה יעלו בימים הקרובים. לפחות לעת עתה, נראה כי הצלחתם של היצרנים הקטנים לא סוחפת אחריה גל משמעותי נוסף של מגדלים שמתחילים לייצר יין בעצמם. מדוע? לפחות על-פי אולוחיו פומארס מיקב זאראטה, קיים פחד אצל מגדלים רבים מהתנכלות מצדם של יקבי הקואופרטיב הגדולים. ואם  לפני כשנתיים, בתערוכת היין הספרדית Fenavin, התקבל אצלי הרושם שיקבי האזור פועלים כגוף אחד לקידום יינותיהם, פומארס מספר שכרגע המצב שונה ורגיש יותר. לדבריו, מחירי היין הגבוהים יחסית שדורשים היצרנים הקטנים על יינותיהם  לא ממש מוצאים חן בעיני היקבים הגדולים, שמרכולתם נמכרת בסופר במחירים שנעים בין 3 ל-6 יורו. כך או כך, שום דבר באזור השלו והרגוע הזה לא מרמז על המתח שקיים באוויר.

מבחינה תיירותית, חודש מאי הוא זמן מצוין להגיע לגאליסיה. מזג האוויר אמנם הפכפך אך נעים במרבית הזמן, הכרמים נמצאים בפריחה ואין כמעט תיירים לאורך הדרך, כך שהתנועה קלה וזורמת. יחד עם זאת, ניכר כי ההתקדמות מבחינת תשתיות של תיירות יין עדיין לא השיגו את ההתקדמות האיכותית והתודעתית שעברו יינות האזור. הכנסת האורחים הגאליסיאנית היא אמנם מכבדת וחמה, אך במרבית היקבים הקטנים לא קיימת תשתית מספקת לקליטת מבקרים והתחושה היא  של אזור בתולי שעדיין מחפש את הנתיב למימוש הפוטנציאל שטמון בתיירות יין. צעד חשוב שכבר נעשה בכיוון הזה הוא התקנתם של שלטים שמכוונים את המתיירים בדרך היין של ריאס באישאס.

אם אתם מזדמנים לאזור, מומלץ להתחיל את המסע בקאמבדוס (Cambados)- העיירה המרכזית בסאלנס שבה ניתן למצוא את מרבית השירותים. בסוף היום, אם עדיין יישאר לכם קצת מקום ליין, תוכלו לשבת בבר היין Ribeira de Fefinanes שצופה אל הים, לדגום יינות גאליסיאנים מאזורים נוספים או לשנות כיוון ולהזמין איזה ריוחה או ריברו דל דוארו. אפשרות נוספת היא פשוט להדרים כחצי שעת נסיעה לעיר ויגו וליהנות מפירות הים שנמנים על הטובים שיש לעולם  להציע. בקיצור, אין כאן בחירה לא נכונה.