קלאסיקה עם טוויסט:יינות חדשים ומעניינים של יקבי מרגלית וקסטל

בכל מדינה או אזור שמייצרים בהם יין תמצאו כמה יקבים שנהנים ממעמד של קלאסיקה מקומית. כמעט כולם הם יקבים שדבקים במשך שנים ארוכות בדרכם, בלי לסטות ולנהות אחרי אופנות מתחלפות. המעמד של יקב קלאסי הוא אמנם נכסף, אך גם כובל, בעיקר אם בחלוף הזמן חפצה נפשם של אנשי היקב בשינויים וחידושים. קסטל ומרגלית, שני יקבים קלאסיים במונחים ישראליים, אוחזים לאחרונה בחרב הפיפיות שמביאה עמה השאיפה להתפתח לכיוונים נוספים.

ביקב קסטל, שחוגג השנה 25 בצירים, השינוי הפציע כבר בשנת 2009, עם יין רוזה חדש שהיתוסף לשלישיית הברזל של היקב: גראן וין, פטיט קסטל ושרדונה C. השינוי המשמעותי יותר חל לפני כשלוש שנים, עם כניסתו של היקב למעונו החדש והמרשים ביד השמונה, שהביאה להגדלה משמעותית בהיקף הייצור ולכינונה של סדרת יינות חדשה, שלישית ברמתה בהיררכיית יינות היקב, שכללה יין לבן ואדום חדשים וכונתה בשם לה וי (La vie, החיים בצרפתית).

באופן טבעי, היינות החדשים התקבלו בחשדנות מסוימת. אם לה וי האדום עוד התכתב בזניו ובטעמיו עם האופי שמזוהה עם קסטל, לה וי הלבן היה שונה ממנו לחלוטין. כבלנד לבן, קיצי וארומטי, הוא היה בגדר אנטיתזה לשרדונה המסורתי של היקב, שעד אותה העת היה היין הלבן היחיד שיוצר תחת שמו. אם מוסיפים לכך את העובדה שהבציר הראשון של היין גם לא הצטיין באיכותו – הוא היה בשל מדי, מתחנף וחסר מיקוד – יכלה החשדנות להפוך חיש־קל לאכזבה. היתרון המשמעותי של יקבים בעלי מסורת ועוצמה כשל קסטל הוא היכולת ללמוד במהירות, תוך כדי תנועה, ולשפר את הביצועים מבציר לבציר. הוכחה לכך היא הבציר השלישי של לה וי בלאן דו קסטל, שיוצא ממש בימים אלו. זהו יין מצוין, שאמנם עדיין שונה באופיו מיינות היקב האחרים, וזה בסדר גמור בעיני, אך מחזיק בדיוק באותו תקן איכות שהפך את היקב לאחד הטובים כאן.

גם במרגלית מתמודדים כיום עם האתגר שבהחדרת מוצרים החורגים מהיבול הקלאסי שהתקבע בתודעה. וביקב שאחראי כבר שלושה עשורים לכמה מהיינות האדומים הטובים שיוצרו בישראל, השינוי מתחולל ממש עכשיו, עם יציאתם לשוק של שני יינות לבנים חדשים. אלו מצטרפים ל"פרדיגמה", יין אדום חדש מזני עמק הרון שהוציא היקב לראשונה בשנה שעברה. מדובר בצעד לא פשוט עבור יקב שמלבד ניסיונות ספורים, התמקד בכל שנות פעילותו בהפקת יינות אדומים. ואכן, הלבנים של מרגלית עדיין לא משתווים באיכותם לאדומים. הם טובים, אבל לא מעולים. אך כמו במקרה של קסטל, גם כאן אפשר לצפות למקצה שיפורים בעקבות הבציר הראשון. בסופו של דבר, אין תחליף לתהליך למידה, כזה שכולל את העמקת ההיכרות עם הכרמים וחומר הגלם שהם מספקים ובחינת ההחלטות היינניות ביצירת היין. במרגלית, יקב שתמיד שואף למצוינות, בהחלט יודעים לעשות את זה, כך שיהיה מעניין לצפות בהתפתחות של היינות בבצירים הקרובים.

לה וי בלאן דו קסטל 2017

בלנד של סוביניון בלאן, שרדונה וגוורצטרמינר. ביחס למהדורות משני הבצירים הקודמים, בבציר הזה הגוורצטרמינר נדחק מעט לאחור, ואת הניחוחות הטרופיים האקזוטיים שאופייניים לו ניתן לזהות רק ברקע ובגוון בהיר ומעודן. היין עצמו חד, פרחוני, רענן ומאוד נקי על החיך, וטעמי הפרי מרוכזים ומגיעים בבשלות מיטבית. לעומת שיעור של 13.5% אלכוהול בבציר הקודם, בשנה זו הוא רק 12%, מה שמאפשר ליין להופיע נמרץ, קליל ואינטנסיבי בהרבה. נכון לעכשיו, הלה וי בלאן הטוב מבין אלו שיצאו. ציון: 90 (79 שקל)

לה וי בלאן דו קסטל 2017
צילום:אלעד ברמי

לה וי רוז' דו קסטל 2016

2016 היא שנת בציר משובחת לכל אורך ציר היינות האדומים של קסטל, מה שאומר שגם הלה וי, שלכאורה אמור להיות היין הפחות מורכב של היקב ושאינו מיועד להתיישנות, מפגין איכויות נהדרות. זהו בלנד של קברנה סוביניון, מרלו, קברנה פרנק, מלבק, פטי ורדו וסירה, אשר מבגיר תקופה קצרה בחביות אלון ולאחר מכן מועבר להמשך הבגרה במכלי בטון. התוצר הוא יין שמזוהה לחלוטין בטעמיו עם האופי הקסטלי, אם כי בסגנון מעט פירותי יותר וללא המבנה הטאני שמוכר מהיינות הגבוהים יותר של היקב. הפרי בשנה הזו מצוין – עסיסי, מתובל ומלא טעם – המרקם משיי ורך והיין מאוזן ונהדר לשתייה יומיומית ואף מעבר לכך.ציון: 90 (75 שקל)

פטיט קסטל 2016

הבלנד הבורדולזי שמשמש כיין השני של היקב מבגיר כשנה בחביות עץ אלון ומסיים את תהליך ההבגרה במכלי בטון. לעומת הלה וי, ניתן להרגיש כאן בעלייה בנוכחותם של טאנינים רכים ועשירים בטעם, שמייצרים חוט שדרה מוצק וטוב ליין, שמגיע בגוף בינוני־מלא. על החיך היין עשיר ועוצמתי, והוא עושה זאת בריחוף ובלי ליצור משקל יתר. האיזון בין טעמי הפרי האדום־שחור לתיבול הירקרק העדין מושלם, והמרקם המלא והמהוקצע מספק את המגע האלגנטי. אחד מיינות הפטיט קסטל הטובים של השנים האחרונות, וכזה שעתיד להתיישן יפה 7־8 שנים נוספות. ציון: 92 (119 שקל)

מרגלית ריזלינג 2016

ניסיון ראשון של מרגלית עם הזן בהיקף מסחרי, והתוצאה היא יין ריזלינג ישראלי חינני ביותר. היין הותסס במכלים ולאחר מכן הבגיר כחצי שנה בחביות, וגם אם אין בו המורכבות המוכרת מיינות ריזלינג גדולים, יש בו איזון יפה בין מתיקות מעודנת ונעימה לבין חמיצות טובה, פרחוניות אביבית, טעמי פרי ראשוניים וטהורים שאופייניים לזן ונגיעה מינרלית בסיומת. ציון: 89 (120 שקל)

מרגלית אופטימה 2016

75% ענבי שרדונה, בתוספת 25% של ענבים מזן מסתורי שצמח בכרם החדש בזכרון יעקב ומקורו אינו ברור, ולכן הוא מכונה מרגלית בלאן. מעבר לסיפור הקצת מוזר, יש כאן יין לבן שממוסגר במסגרת הנכונה של חמיצות ושימוש מאופק ויפה בעץ. יחד עם זאת, במרכז החיך נפער איזשהו בור שהפרי לא מצליח למלא מבחינת נפח וריכוז טעמים, וכך מתקבלת איזושהי תחושה של חסר. בסופו של דבר זהו יין לבן רענן וחביב, אם כי נטול מורכבות. אני סמוך ובטוח שבמרגלית ישאפו להשביחו בבצירים הבאים. ציון: 87 (150 שקל)

פרדיגמה 2015

ניסיון ראשון ומוצלח של מרגלית עם ענבי עמק הרון־גרנאש, סירה ומורוודר, וניתן רק לדמיין לאילו איכויות היין הזה יכול להגיע לאחר היכרות מעמיקה יותר עם הזנים. זהו בלנד עסיסי, שנהנה ממיצוי טוב של פרי שנתמך בתיבול ראוי. המרקם מעט מחוספס וכפרי ביחס ליינות של מרגלית מזנים בורדולזיים, וזה משווה לו אופי אחר ומעניין. מאוזן ונעים לשתייה, זהו יין גסטרונומי שנמצא כעת בחלון שתייה מצוין. ציון: 90 (150 שקל)

 אניגמה נאפה ואלי 2012

יין שיוצר על ידי יאיר מרגלית בעמק נאפה שבקליפורניה, ומגיע במהדורה מוגבלת מאוד של כמה מאות בקבוקים. זהו בלנד של קברנה סוביניון, קברנה פרנק ופטי ורדו, שמפגין איכויות נפלאות של פרי המתובל באופן יפהפה בעשבי התבלין הירוקים שאופייניים כל כך לנאפה. מלא ועשיר, היין הזה אינו מכביד, שופע רעננות ועתיד להתיישן ולהשתבח בבקבוק לפחות עוד כשבע־שמונה שנים. ציון: 93 (600 שקל)