מדוע אחד מאזורי היין הייחודיים והמרתקים ביותר של פורטוגל עומד בפני סכנת הכחדה?

עם גפנים בוגרות שניטעו לפני הפילוקסרה ויינות אלגנטיים וייחודיים שמתבגרים בחן למשך עשרות שנים, קולארש שבפורטוגל היה אמור להפוך לאזור יין קלאסי לכל דבר ועניין. אז למה בכל זאת הוא ננטש כמעט לחלוטין?

זה כבר תקופה ארוכה שקולארש (Colares), אזור יין קטנטן ומיוחד ששוכן צפון-מערבית לליסבון, בסמוך לעיר הנופש סינטרה שבריביירה הפורטוגלית, עומד בפני סכנת הכחדה ממשית. בדומה לבעלי חיים שנמצאים בסכנת הכחדה, מיגנטו לעברם שטחי הכרמים של קולארס את עיני הציידים, אם כי בניגוד לאותן חיות אקזוטיות במקרה הזה מדובר דווקא בציידי נדל"ן. אזור סינטרה היוקרתי והיפהפה, ששוכן לחופי האוקיינוס האטלנטי, הפך ליעד מבוקש בקרב בעלי הון שביקשו לקבוע את מושבם בבית שמשקיף לנופי האוקיינוס. הפיתוי למכור אדמות כרמים במחיר גבוה במקום שגם כך מצריך עבודה מאומצת במיוחד כדי לייצר בו יין, הפך עם השנים לכזה שקשה מאוד לסרב לו. זו הסיבה המרכזית לכך שבקולארש נטועים היום רק 260 דונם של כרמים. יחד עם זאת, אופטימיסטים מקומיים יעדיפו להתייחס לעובדה שלפני כעשור היו נטועים באזור 140 דונם בלבד, כך שבכל זאת אפשר לדבר על מגמת התאוששות מסוימת בשנים האחרונות.

בעידן הנוכחי קולארש הוא אמנם אזור יין שולי ועלום, אך זה לא תמיד היה המצב. במחצית הראשונה של המאה ה-20, מתישהו בין שנות ה-40 וה-50, עוד היו נטועים שם יותר מ-1000 דונם של כרמים, ולא סתם כרמים, אלא כאלה שהצליחו לצלוח בשלום את מתקפת הפילוקסרה של המאה ה-19 ולהותיר תחת גפניהם אדמה שמעולם לא ידעה טעמם של כימיקלים מהו. למעשה, בשטחי הכרמים של קולארס, שנטועים בנקודה המערבית ביותר שבה מגודלים ענבי יין באירופה, ניתן למצוא עד היום גפנים שגילן נושק ל-200 שנה. יכולתן של גפנים אלה להמשיך ולספק יבול בזמן שברחבי אירופה התחולל משבר הפילוקסרה שגרם למחסור ביין, הפך את קולארש לאזור יין מצליח ומבוקש בסוף המאה ה-19.

אדמות החול הלבנות, הסממן הטרוארי הבולט ביותר של קולארש, הן שסייעו לכרמי האזור לשרוד את המהלומה שאיימה לכלות את ענף היין האירופי באותם ימים. כנימת הפילוקסרה, שאינה מסוגלת להתקיים באדמות הללו, נבלמה במקומות המעטים באירופה שבהם היו הגפנים נטועות על אדמה חולית ולכן בניגוד למרבית הגפנים האירופיות, שמורכבות היום על גבן של כנות אמריקאיות שעמידות בפני הכנימה, הגפנים בקולארש נטועות ללא הרכבה בדיוק כפי שנעשה במקום משחר ההיסטוריה. אך מעבר לכך שגפני קולארש יכולות להתגאות בטוהרן ובגילן המתקדם, הן יודעות גם לספק מחזה ויזואלי ייחודי. הן צומחות פרא ואינן מעוצבות כלפי מעלה, זאת במטרה להגן עליהן מפני זרמי הרוח האיתנים שמגיעים לחוף מכיוון האוקיינוס האטלנטי ונושאים עמם מלח שעשוי לצרוב את העלים. באופן הזה, נגלה לעיניך מראה מרהיב של כרמים שבהם שרועות גפנים שממש מתפלשות בתוך החול הלבן, שמזכיר במרקמו את חול הים של חופי ישראל. 

המבנה הגאולוגי של הכרמים בקולארש אמנם תרם לא מעט ליצירת המובחנות של יינות האזור, אך הוא נושא עמו גם לא מעט אתגרים. למעשה, כמעט כל דבר שקשור בגידול הענבים ליינות קולארש כרוך בקשיים שהבריחו מגדלי ענבים מאזור היין הזה. על-מנת לטעת כרמים באדמות החוליות, יש לחפור לעומק ולהגיע לשכבת אדמה שמורכבת מסוג של חמר גירי, אשר מספק יציבות והזנה לגפנים. מעבר לכך שתהליך החפירה מאמץ ומייגע, מדובר בסכנת חיים שכן החול נוטה לקרוס חזרה מטה ועשוי לקבור את החופרים. לאחר שכבר נוטעים כרם, מתחיל תהליך של מספר שנים שבו מחזירים בהדרגתיות את החול שנחפר עד שהקרקע מתאזנת. לאחר מכן, מוגבהות הגפנים מן הקרקע באמצעות סדי עץ קטנים כדי למנוע מהן להיבלע בחול.

קושי משמעותי נוסף כרוך בתנאי ההבשלה של הענבים. אזור קולארש ממוקם על מצוק יפהפה שאמנם מצטלם נפלא, אך גם כזה שבולם את את הרוח שמגיעה מהאוקיינוס ושולח אותה גבוה למעלה. כתוצאה מכך, נוצר מעל קולארש ענן ערפילי שמתפזר רק בשעות אחר הצהריים. המשמעות היא שעות שמש מועטות מאוד לגפנים שמתקשות להגיע להבשלה פנולית מלאה. לא בכדי, זהו האזור בו מתבצע הבציר המאוחר ביותר בפורטוגל ולא נדיר למצוא יינות קולארש בשיעור של 12%-11% אלכוהול. אם זה לא מספיק, אז גובהן הנמוך של הגפנים מצריך את הבוצרים לעבוד בכיפוף גו ולהתפלש בחול כדי לאסוף את היבולים המעטים שהגפנים מספקות. תענוג גדול זה בטח לא.

הקשיים האובייקטיביים ובהלת הנדל"ן הביאו את קולארש כמעט לכדי היעלמות, אך יש לכך גורם משמעותי לא פחות. לאחר שיינות קולארש הגיעו לשיאם בתחילת המאה ה-20 (האזור קיים באופן רשמי החל מ-1908), החלו לצוץ באירופה לא מעט חיקויים שנשאו את שם האזור. בתגובה לכך, החליטה ממשלת פורטוגל ב-1934 שיינות קולארש ייוצרו אך ורק בידי קואופרטיב מגדלי הענבים המקומי. זה אכן מה שקרה במשך 60 שנה, עד שב-1994 בוטלה ההגבלה בשל כניסת חוקי האיחוד האירופי, אך גם היום, לאחר הסרת המגבלות, ניתן למנות על כף יד אחת את מספר היקבים שפועלים בקולארש מלבד הקואופרטיב. ובכל זאת, הגבלת הבנייה באזור, כניסתם של כוחות צעירים וחדשים וקולות של עניין מחודש ביינות קולארש מצד צרכני יין ברחבי הכולם, הביאו בשנים האחרונות להרחבה מינורית של שטחי הכרמים והגדלת כמויות היין המזעריות שמגיעות מקולארש.  

קולארש הוא ללא צל של ספק אחד מהיינות הייחודיים והמרתקים של פורטוגל. היינות האדומים של האזור (שמהווים את רוב הייצור) מופקים מזן הענבים ראמיסקו (Ramisco) שמגיב היטב לטרואר המקומי יוצא הדופן. זהו זן שמתאפיין בחמיצות גבוהה ובשפע של טאנינים, אשר ניסיונות לגדלו במקומות אחרים במטרה לייצר ממנו יינות איכותיים לא צלחו. אופיו הנוקשה הביא לכך שהיינות שמיוצרים ממנו אינם נגישים בשנותיהם הראשונות, עד כדי כך שהם מופצים לשוק בערך כעשר שנים לאחר הבציר, כך שהיינות שנמצאים כרגע בשוק הם אלו של בציר 2009. ועדיין, אם תשאלו את יצרני היין באזור מהו הזמן הנכון לגשת ליין קולארש אדום, רוב הסיכויים שהתשובה תהיה לאחר שהוא השלים שלושה עשורים בבקבוק. ואם אתם מחפשים איזושהי מקבילה לקולארש מעולם היין המוכר יותר, אז אני יכול לספר שבטעימה של יינות פורטוגל שבה השתתפתי לאחרונה ובה נכחה גם  ליסה פרוטי-בראון, העורכת הראשית של Wine advocate, טענה מבקרת היין האמריקאית שהיין שטעמנו (קולארש 2009 של קאזאל סנטה מריה) הזכיר לה במאפייניו ברולו צעיר. כאשר אני חושב על הצבע הבהיר, המבנה הטאני, הבישום המפורט והאלגנטיות אני בהחלט מסוגל להתחבר לאותה השוואה ליינות ברולו מסורתיים.

למרות שקולארש מזוהה בעיקר עם יינות אדומים, מיוצרים באזור גם יינות קולארש לבנים שמופקים מזן הענבים מאלוואזיה דה קולארש, אשר שונה במבנהו הגנטי מענבי מאלוואזיה שמוכרים ממקומות אחרים. היינות הלבנים משוחררים לשוק מוקדם יותר מאשר אלו האדומים ולרוב מדובר ביינות אלגנטיים, עוצמתיים, רעננים ובעלי מליחות מינרלית. מלבד ראמיסקו ומאלוואזיה דה קולארש נטועים בכרמי קולארש גם זני ענבים נוספים, לאו דווקא על אדמות חוליות, אך יינות שמופקים מזנים אלה יישאו על תוויתם שיוך אזורי ליינות ממחוז ליסבון ולא את השם קולארש. יינות קולארש יהיו אך ורק יינות שמופקים מענבי ראמיסקו או מאלוואזיה דה קולארש אשר גדלו בכרמים שנטועים על האדמות החוליות המיוחדות של האזור.

 עשיית היין בקולארש הייתה ונותרה נאמנה למסורת. היינות תוססים באופן ספונטני, מיוצרים בהתערבות מינימלית ומבגירים במכלים גדולים שעשויים מעץ מהגוני שמקורו בברזיל ובמגוון מכלי עץ נוספים שמכונים על ידי המקומיים כאקזוטיים. באופן מסורתי, בוקבקו יינות קולארש בבקבוקים בנפח של 600 מ"ל, אם כי בגלל שהדבר אסור היום על-פי חוק, מבוקבקים רוב היינות בבקבוקים בנפח חצי ליטר. לנוכח הכמויות הקטנות, המהדורות המוקטנות מאפשרות ליצרנים לייצר יותר בקבוקים ולהכניס קצת יותר כסף לקופה שתזרימה מבוסס על יינות שגם כך יוצאים לשוק רק כעשור לאחר הבציר. המחירים? לא זולים במונחים פורטוגליים, סביב 30 יורו, אך אם תחפשו בחנויות היין המובחרות של ליסבון תוכלו למצוא יינות נהדרים משנות ה-60 במחירים של 50-60 יורו. שווה כל יורו.

בביקורי האחרון בפורטוגל הזדמן לי לטעום את יינות הקולארש של יקב קאזאל סנטה מריה. הקולארש האדום מבציר 2009 היה יין יוצא מן הכלל והציג לראווה פרי אדום עדין, רענן ואנרגטי שיושב על מבנה טאני מוצק ומלא מתח. מי שמחפש את האלגנטיות של העולם הישן, שקצת קשה למצוא היום במקומות אחרים, יקבל אותה כאן בשפע. הקולארש הלבן מבציר 2015 אמנם פחות מובחן באופיו מזה האדום, אך מדובר ביין סופר-רענן ובעל מרקם גירי ועשיר, אשר נהנה מחמיצות נהדרת ומתיבול אקזוטי יפהפה. קולארש אדום נוסף, בן 40, עשה את דרכו איתי לישראל לטעימת יינות פורטוגל שתתקיים בקרוב במסגרת מועדון יום ראשון. מוזמנים להגיע ולטעום.