צ'ילה 2019:תעשיית יין חוקרת, מתחדשת ומרתקת

גאטו נגרו? שכחו מזה.  תעשיית היין הצ'יליאנית מציגה היום גיוון ואיכויות שלא היו בה מעולם. רשמים מביקור בן שבוע בצ'ילה

על-אף התפתחותה המטאורית של תעשיית היין הצ'יליאנית בשני העשורים האחרונים, בעיניו של צרכן היין הישראלי נותרו היינות הצ'יליאנים מזוהים יותר מכל עם תג מחיר זול ואיכות מפוקפקת. להנחה הזו יש יסוד מוצק: בשנות ה-90 של המאה הקודמת, שנים שבהן תחום יבוא היין לישראל היה עדיין בחיתוליו, יובאו לישראל יינות גאטו נגרו וזכו להצלחה מסחררת שמזכירה במעט את מה שקורה כאן היום עם יינות בלו-נאן. היינות הללו של יקב סן-פדרו, שניתן לרכשם בקרטון בסופרמרקט בצ'ילה, תרמו תרומה מכרעת לחשיפתם של הישראלים ליין באותה העת ואפילו זכו למהדורה כשרה בתחילת המילניום. יחד עם זאת, הם נצרבו היטב בזיכרונו של צרכן היין הישראלי שחיכו התפתח מאז, וגרמו לכך שהוא לא ממש מגלה היום סקרנות לגבי יינות צ'יליאנים. כאשר מצרפים לכך את העובדה שמדובר במדינה מרוחקת שהיא לא יעד נפוץ בקרב ישראלים שאינם חיילים משוחררים, מקבלים שוחרי יין ישראלים שלא ממש מעודכנים במה שקורה במדינה שכלכלתה היא המתקדמת ביותר בדרום-אמריקה בימים אלה.

בדיוק כפי שיין ישראלי של שנות ה-80 הוא אינו היין הישראלי של שנת 2019, כך גם היין הצ'יליאני הוא כבר הרבה מעבר ליין גנרי שמטרתו היחידה היא לשאת תג מחיר נמוך. בביקור בן שבוע שערכתי בצ'ילה בנובמבר האחרון מצאתי תעשיית יין דינמית, חוקרת ומתחדשת. נכון, גם היום קיימת עדיפות כמותית משמעותית לטובתם של יינות שתפקידם הוא לנגח את יינות העולם הישן ולספק תמורה טובה למחיר. אך במקביל, התפתחה בצ'ילה בשני העשורים האחרונים תעשייה רצינית ומושקעת של יינות איכות שמתומחרים בהתאם.

כמו בישראל, גם בצ'ילה 80% מייצור היין מרוכז בידיהם של 4-5 היקבים הגדולים במדינה. מהפכת האיכות שהחלה בשנות ה-80 לא דילגה על היקבים האלה, שממוקמים בעיקר בעמק מאיפו הפורה שלמרגלות האנדים. יקב מהסוג של קונצ'ה אי טורו למשל, שמייצר כמות יין גדולה יותר מזו שמייצרים כלל היקבים בישראל, יודע היום לייצר יינות זולים וטובים בסדרות הנמוכות ויינות באיכות גבוהה מאוד בסדרות הגבוהות. לצד יקבי הענק ההיסטוריים של צ'ילה, נוצרה בשנים האחרונות שכבה חדשה שמורכבת ממאות יקבים קטנים, חלקם מייצרים כמה אלפי בקבוקים בלבד, אשר חוקרים את גבולות הטרואר בו הם פועלים ומרחיבים את היריעה לאזורים, זנים וסגנונות אחרים.

כרמים באזור עמק מאיפו
כרמים באזור עמק מאיפו

התנועה לעבר אזורי יין חדשים הקנתה לתעשיית היין הצ'יליאנית גיוון שלא היה קיים בה בעבר. בשנות ה-80, הגיעו היינות הצ'יליאנים בעיקר מעמק מאיפו שסובב את הבירה סנטיאגו, בו נטועים עד היום זנים בורדולזים ובראשם קברנה סוביניון. מאיפו היה ונותר אזור יין היסטורי וחשוב בצ'ילה, אך היום מתפרשת תעשיית היין הצ'יליאנית לאזורי יין נוספים רבים לאורכה ולרוחבה של המדינה.

שני אזורי יין שחווים פריחה בשנים האחרונות הם עמק קזבלנקה ועמק סן-אנטוניו, שבהם התמקדתי בביקור הנוכחי שלי בצ'ילה. אלו  אזורים ששוכנים לחופיו של האוקיינוס השקט במרחק שעת נסיעה בלבד מערבה מסנטיאגו. למרות הקרבה הגיאוגרפית היחסית לאזור עמק מאיפו החם, האקלים בקזבלנקה ובסן-אנטוניו קריר באופן משמעותי ונהנה מהשפעתם הממזגת של ערפילי הבוקר שמגיעים מכיוון הים. לנוכח התנאים הללו, הזנים המרכזיים שנטועים בכרמים הם פינו-נואר, סירה, ריזלינג וסוביניון בלאן, שהוא הזן הלבן החשוב והמרכזי של תעשיית היין הצ'יליאנית. התוצאות מעניינות מאוד ושונות בתכלית מאותם בלנדים בורדולזים שמאפיינים את תעשיית היין הצ'יליאנית הקלאסית, ויקבים כדוגמת בודגאס רה (Bodegas RE) שפועל בקזבלנקה לוקחים את עשיית היין לאיכויות שקשה לדמיין שניתן היה לקבל בצ'ילה בשנים עברו.

אזור יין היסטורי ומעניין הוא מאולה שבדרום המדינה, ממנו מגיעים בעיקר יינות מזני פאיס וקריניאן. פאיס הוא זן ענבים (שמוכר גם בארגנטינה בשם קריולה צ'יקה) כפרי ופשוט שהגיע לצ'ילה מספרד באמצעות מהגרים. היינות שיוצרו ממנו היו יינות כפריים פשוטים ועם הזמן הלך ופחת העניין בזן הזה . בשנים האחרונות, כחלק מטרנד עולמי של שיבה לזנים מקומיים שעומדים בפני הכחדה, הולך ועולה מספרם של יינות הפאיס בצ'ילה, והם מיוצרים ברובם ע"י יצרנים קטנים שבוצרים את ענביהם מגפנים בנות למעלה ממאה שנים שמגודלות ללא השקייה. אלו אמנם לא יינות גדולים אך כשהם עשווים כהלכה הם קלים, רעננים ובעלי חן רב, מה שהופך אותם ליינות נהדרים לשתייה יומיומית.

קריניאן זוכה אף הוא לסוג של לידה מחדש בצ'ילה והעדות לחשיבותו הגוברת באה לידי ביטוי במיזם ויניו (VIGNO), שהוא למעשה התארגנות של יקבים במטרה לייצר מעין דגם אזורי (אפלסיון) מיוחד עבור יינות הקריניאן של אזור מאולה. על מנת שיין יוכל לשאת על תוויתו את השם VIGNO, הוא חייב להכיל לפחות 65% ענבי קריניאן שמקורם במאולה. בנוסף לכך, על הגפנים מהם מגיעים הענבים להיות בנות 30 שנה לפחות, מעוצבות בדגם גביע וללא משטר השקיה. אם בזמן חתימת האמנה היו חברים בה מספר יקבים קטנים בלבד (הבולטים שבהם בושון וגאראז&קו), היום ניתן למצוא גם יקבים מסחריים גדולים שעומדים בקריטריונים ומייצרים יינות קריניאן תחת השם ויניו, ובדיעבד מתברר שמדובר ביוזמה מעניינת שמושכת את איכות עשיית היין כלפי מעלה.

ומה לגבי קרמנר? האם אפשר לכתוב משהו על תעשיית היין הצ'יליאנית מבלי להזכיר את הזן שמזוהה איתה יותר מכל? כנראה שלא. עד שנת 1994, הצ'יליאנים בכלל היו בטוחים שענבי הקרמנר בכרמים היו ענבי מרלו. מומחה יין צרפתי שהגיע וסייר בכרמים זיהה את הגפנים כקרמנר, זן שהיה נפוץ בבורדו בעבר והיגר לצ'ילה מתישהו במאה ה-18. הצ'יליאנים אמנם התבאסו קצת, אך החליטו למנף את העניין ולמתג את הזן כמקומי, כשם שעשו זאת שכניהם הארגנטינאים עם זן המאלבק.

ניתן למצוא היום בצ'ילה יינות קרמנר באיכות גבוהה, אך התקוות שהזן בעל המאפיינים העשבוניים יחקה את ההצלחה שנחל המאלבק נגוזו. בשיחות שערכתי עם לא מעט ייננים צ'יליאנים, מסתבר שרבים מהם לא ממש מתחברים לזן הזה ורבים מהם מעדיפים שלא לעבוד איתו.

בשבועיים הקרובים אספק לכם מבט על מספר יקבים צ'יליאנים מעניינים ששווה לזכור את שמם. כמו כן, אכין עבורכם מדריך קצר למבקר בסנטיאגו, שכולל מספר מקומות טובים לשתות ולקנות בהם יין. נכון, זה יעד רחוק שמצריך כמעט יממה שלמה באוויר, אבל מדובר במדינה יפהפייה שתיירות היין שלה נמצאת בתנופה אדירה בעת הזו.