סיכום שנת תשע"ח בענף היין הישראלי

מרדף אחר כשרויות, השקעה גדולה בייצוא, ביקוש גובר לזנים לבנים, ניצנים ראשונים של יין טבעי וכניסת יינות יוקרה לסופר. זה מה שקרה השנה בעולם היין הישראלי

זה לא מקרי שעונת בציר הענבים בישראל נושקת לימיו האחרונים של חודש אלול וחודרת עמוק לתוך ימיה הראשונים של השנה הנכנסת בתשרי. בדיוק כמונו, מנצלות הגפנים את הימים הללו כדי להשיל מעליהן את מטלטלי השנה החולפת, ממש לפני שהן שוקעות בתרדמת החורף, שתסתיים בהנץ הפרחים הראשונים בבוא האביב. ומה לגבי הענבים? הם מסיימים את חייהם בצל עלי הגפן, ומייד יוצאים לדרך חדשה, משנים את תצורתם והופכים ליין.

השנה, באופן שאינו שכיח, חל מועד פתיחת הבציר מוקדם מהרגיל. עד כדי כך, שייתכן שבזמן קריאת שורות אלה, ישנם יקבים שכבר סיימו לבצור את כרמיהם. מהי המשמעות לכך מבחינת היינות שיתקבלו? קשה לקבוע בשלב זה, אך לפחות מבחינת הייננים ואנשי היקבים, יש סיכוי סביר שהם יזכו לחגוג את ראש השנה ללא כאב הראש הלוגיסטי הנלווה לימי בציר. לא דבר של מה בכך.

בקצב המסחרר של החיים בעידן המודרני, סוף השנה מספק את האתנחתא המתבקשת כדי לסכם את מאורעות השנה החולפת ולהישיר מבט אל העתיד לבוא. לפניכם סיכום שנת תשע"ח בעולם היין הישראלי. שתהיה לכולנו שנת יין טובה!

יין בכותרות, ולא מהסיבות הנכונות

בספורט נוהגים לומר ש"אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך". אם ההנחה הזו נכונה גם לגבי יין, הרי שזו היתה שנה לא ממש חיובית עבור תעשיית היין הישראלית. בזיכרון הציבורי היא תיצרב בעיקר בגלל שני אירועים שעלו לכותרות ברבעון האחרון, והאירו את עולם היין המקומי באור בלתי מחמיא.

בפרסום הראשון, המרכזי מבין השניים וזה שעורר את מרב ההדים, חשף אוריה אלקיים בערוץ כאן 11, כי ביקב ברקן הוזזו מעמדותיהם עובדים ממוצא אתיופי, לבקשת בד"ץ העדה החרדית. חודש מאוחר יותר, תחקיר של ערוץ 10, שכלל הקלטות נסתרות במספר יקבים, בהם טפרברג, הראה כי גם נשים דתיות לא תמיד עומדות בתקן הכשרות המחמיר. נאסר עליהן להתקרב לתהליך הכנת היין, והן נאלצות להסתפק בהכנת מארזי חג. כמה חבל שעד שנושא היין כבר עולה על סדר היום הציבורי בישראל, מדובר בהקשרים שליליים. אלה רק מחלישים את אמון הצרכנים במוצר, שגם כך מתקבל פה בחשדנות מסוימת. מצד שני, אם הפרסומים הללו יקדמו, ולו במעט, את מעמדה של הקהילה האתיופית ומעמדן של הנשים בישראל - דיינו.

מי שמעורב באופן יומיומי בתעשיית היין הישראלית, לא הופתע מהפרסומים. בשנים האחרונות, בעיקר לנוכח התעצמותו של השוק הדתי-חרדי והפיכתו לשחקן מרכזי גם בשוק צריכת היין, המרדף אחרי כשרויות נמצא בשיאו. יקבים רבים שלא נשאו בעבר תעודות כשרות, בעיקר כאלה שמייצרים יותר מחמישים אלף בקבוקים בשנה, הבינו שהמעבר לייצור יין כשר הוא סעיף מרכזי בתוכנית העסקית שלהם. ללא כשרות, אין ליין כרטיס כניסה לבתי מלון, חנויות כשרות, סופרמרקטים, חבילות שי לחג וכן הלאה. גם בתחום הייצוא, המתבסס ברובו על שווקים באמריקה הצפונית, כשרות היא כמעט הכרח. ככל שהכשרות מחמירה יותר, כך הולך וגדל קהל הצרכנים הפוטנציאלי של היקב. לפיכך, כפי שטען באוזני העובדים המודחים מנכ"ל ברקן, ז'יל אסולין, מדובר בהחלטה עסקית גרידא. ובישראל של תשע"ח, אם משמעות ההחלטה העסקית היא רמיסת זכויותיהם של שניים-שלושה אתיופים על הדרך, אז שיהיה. כל עוד זה לא מתפרסם בתקשורת כמובן.

צריך לומר את האמת: תקריות הכשרות האחרונות בתעשיית היין יכלו לקרות בכל תעשיית מזון אחרת בישראל. נכון שיין הוא משקה שנעשה בו שימוש פולחני, ולכן ההחמרות החלות עליו רבות יותר, אך אני מניח שסקירה מקיפה יותר של מפעל הכשרות בישראל תחשוף עוד מקרים רבים מהסוג הזה. תעשיית היין, שלנוכח הקשיים בשוק המקומי כמהה לקהלים חדשים, אמנם נפלה הפעם כקורבן שנכנע לדרישות כשרות הבד"ץ, אך מדובר בסימפטום של סוגיה גדולה ורחבה הרבה יותר. ובכל זאת, התגובה הרפה של יקבי ברקן לאחר הפרסומים - איגרת עמוסה בעשרות תירוצים והתקשקשויות - היתה מביכה. בטפרברג בחרו נכון והתנצלו באופן מיידי, אך יש לשער כי בשני המקרים הללו, וגם במקומות נוספים שמעוניינים בבד"ץ העדה החרדית, יצטרכו לעשות חושבים האם הם מוכנים לשלם את מחיר הדרישות הבלתי מתפשרות של הרבנים.

הפרסומים השליליים תפסו את יקבי ברקן בעיתוי הגרוע מכל. היקב עבר בשנה האחרונה שינוי תפישתי משמעותי, עם כניסתו של היינן עידו לוינסון לתפקיד היינן הראשי, שסימנה יציאה לדרך חדשה. גם בטפרברג, יקב שחווה בשנתיים האחרונות עדנה חסרת תקדים במונחים שלו, לא ממש פיללו לסיים את השנה באופן הזה. מעניין יהיה לראות כיצד ישפיעו הפרשיות האחרונות על תפקודם של שני היקבים הגדולים והמשמעותיים הללו. הציבור הישראלי נוטה לשכוח מהר, וההימור שלי הוא, שגם המקרה הזה יסתכם בלא יותר מאשר פגיעה קלה בכנף.

 

לבן, ורוד ואפילו קצת טבעי

אם אפשר לדבר על מגמות בשוק היין המקומי, אז בראש ובראשונה עומד המרדף אחרי ענבים לייצור יינות לבנים. אם פעם ענבים אדומים איכותיים עמדו בראש רשימת הקניות של היקבים המקומיים, היום כולם תרים אחר חומר גלם איכותי לייצור יין לבן. בשלושת העשורים האחרונים, בהם צמחה תעשיית היין המקומית, הציבור הישראלי העדיף יינות אדומים באופן מוחלט. לפיכך, לא נטעו בכרמים מספיק זנים לבנים. כעת, כחלק מתהליך התבגרות טבעי של קהילת צרכני היין, ולנוכח האקלים החם השורר בישראל במשך השנה, הביקוש ליינות לבנים עלה פלאים. לכך ניתן להוסיף את העובדה שגם יקבים קטנים, שבעבר נמנעו מלייצר יינות לבנים (בשל העדר ידע וציוד, או כהחלטה אסטרטגית), מעוניינים היום להוסיף יינות לבנים להיצע שלהם, כדי להתמודד עם דרישות השוק. אפילו יקב מרגלית, מחלוצי היקבים בישראל ומהטובים שבהם, שבשנים האחרונות הקדיש את פועלו ליינות אדומים בלבד, ריענן השנה את המבחר ויצא לשוק עם שני יינות לבנים חדשים. גם יקב בר-מאור הרחיב השנה משמעותית את ההיצע הלבן, ומדובר במגמה שעומדת לגדול ולהתעצם בשנים הקרובות. לא יהיה מופרך לשער, כי בעוד שניים או שלושה עשורים, ייצרו בישראל יותר יינות לבנים מאדומים.

גם יינות רוזה, שאף הם מוגשים לשולחן צוננים, ממשיכים לצבור אהדה בישראל, וכבר מזמן לא מדובר בטרנד זמני. כמעט כל יקב בישראל מייצר היום רוזה, ולמרבה השמחה, האיכות רק הולכת ומשתפרת מדי שנה. במקומות מסוימים אף נעשים ניסיונות לייצר יינות רוזה מאתגרים יותר, וגנריים פחות.

ומה לגבי יין טבעי? אחת התנועות הבולטות והמשפיעות ביותר על עולם היין בעשור האחרון דילגה על ישראל, לפחות עד לאחרונה. אבל יש כבר ניצנים ראשונים. ביקב עבייה נושא היינן יוסי יודפת את דגל הייננות הטבעית; בעמק יזרעאל הוציאו השנה את המהדורה השנייה והמקסימה של פט-נאט דבוקי (פטייאנט-נטורל, יין טבעי מבעבע שמיוצר ע"י בקבוק בעיצומה של התסיסה האלכוהולית); אפילו ביקב גדול ומסחרי כמו דלתון, מפלרטט היינן גיא אשל, ביינות מסוימים, עם עולם היינות הטבעיים. האם זו מגמה שעומדת להתחזק בשנים הקרובות? מסופקני, בעיקר לנוכח האקלים הישראלי ומצב הכרמים - אין כמעט כורמות אורגנית. ובכל זאת, אם עוד שניים-שלושה יקבים ישחקו קצת עם הנושא, זה יכול להוסיף עניין לתעשייה הישראלית, שנוטה לנמנם ברוב ימות השנה.

 

השקעה בייצוא, ייאוש מהשוק המקומי

גם שנת תשע"ח, כמו קודמותיה, התאפיינה במאמצי חיפוש גדולים של תעשיית היין הישראלית אחר שווקים נוספים. מכון היצוא הישראלי, בהובלתה של יערה שמעוני, האחראית בין היתר על תחום היין במכון, עשה השנה מספר פעולות משמעותיות שעשויות לשאת פרי בעתיד. יוזמה מבורכת הייתה הבאתם לישראל של תריסר מומחי יין הנושאים בתואר MW (Master of wine, התואר הבכיר ביותר בעולם היין). הם לקחו את המומחים לסיור מקיף בין הכרמים, היקבים והאנשים שמרכיבים את תעשיית היין בישראל. בסופו של דבר, אין דרך טובה יותר להתחבר ליין מאשר זו שכוללת את הבנת ההקשר התרבותי והמקומי שלו. אחרי סיור כזה חוזר כל מומחה יין למדינתו, עם יכולת טובה יותר לספר את סיפורו של היין הישראלי.

פעולה חשובה לא פחות, אף היא ביוזמת מכון היצוא, היא התקשרות עם חברה אמריקאית, שתמתג את היין הישראלי בארה"ב. בהשקעה ממשלתית של ארבעה מיליון שקל לארבע שנים, ובמימון נוסף של היקבים שחפצים להתחבר לתוכנית, תריץ החברה מסע פרסום ומיתוג ליין ישראלי בארה"ב, בדומה למהלך מוצלח שנעשה בעבר עם יינות יווניים למשל. אלה חדשות משמחות עבור יקבים שרואים ביצוא יעד הכרחי להמשך קיומם וצמיחתם. הוא גם מספק ליקבים בישראל, בעיקר הגדולים שבהם, הזדמנות חד פעמית להתאחד תחת קורת גג אחת, לזנוח את משחקי האגו ולדאוג לעתידה של תעשיית היין הישראלית.

אל מול היוזמות שפונות החוצה, בולטת ההזנחה של השוק המקומי. לא ברור מדוע התייאשו כאן מצרכן היין הישראלי, אבל במקביל למיתוג מעבר לים, קברניטי התעשייה חייבים לגבש תוכנית שתבנה כעת את הדור הבא של צרכני היין בישראל. עם כל הכבוד לסינים, ליפנים ואפילו ליהדות ארה"ב, אין תחליף בר קיימא לצרכן הישראלי. עם התנהלות נכונה וראייה ארוכת טווח, שחייבת להתחיל באיסוף נתונים סטטיסיטיים עדכניים לגבי צריכת היין בישראל, אין שום סיבה שאת 90 אחוז מהיין המיוצר בישראל לא ישתה הצרכן המקומי.

 

לא מפחדים להתמקצע

אם לפני עשר שנים היתה תחושה של התעוררות בתחום היין במסעדות, עם עלייתו של גל סומליירים ישראלים צעירים (אבירם כץ, אורי כפתורי, בן רון), היום כבר אפשר לקבוע שמדובר בתקופה שהסתיימה. כחלק מסצנת המסעדות שמתפתחת כאן בשנתיים האחרונות - פחות Fine dine ויותר מקומות שיושבים על הגבול בין בר למסעדה - נהיה קשה יותר למצוא מסעדות עם תפריטי יין מעניינים ושירות יין ברמה ניאותה. הבסטה, אלנה שבמלון נורמן, יפו תל אביב, מסה, דון קמילו החדשה ועוד מספר קטן של מקומות, ממשיכים אמנם לשמור על הגחלת, אבל הסך הכל אפרפר למדי.

בניגוד גמור למגמה הזו, עולה מספרם של ישראלים החפצים להתמקצע בתחום היין. הסדנאות בשלוחה הישראלית של ה-WSET (בית ספר בריטי ללימודי יין) נהנות מביקוש גבוה. צעירים רבים, מתחום המסעדות ומתחום מסחר היין, צוברים ידע מקצועי ורואים את עתידם בתחום. זוהי בשורה חיובית עבור תעשיית היין המקומית ויבואני היין, כי בניית תשתית אנושית מקצועית היא אבן דרך חשובה בביסוסה של תרבות יין מקומית. זה אמנם ייקח זמן, אבל זה קורה.

שופרסל מבשרת את ירידת מחירי היין בישראל?

רשת שופרסל יצאה לפני כחודשיים במהלך נרחב, שבמסגרתו היא מציעה באתר האונליין שלה אפשרות לרכוש יינות במחירים מופחתים. אך אם בעבר היה ההיצע בסופרמרקט הישראלי (למעט טיב טעם) מורכב מיינות זולים של יקבים גדולים, עכשיו מציעים בשופרסל יינות מסדרות היוקרה של אותם יקבים. זאת, בנוסף למבחר יינות מיקבים קטנים, שעד היום לא ניתן היה לקנות מחוץ לחנויות יין מקצועיות או מסעדות. בין היקבים שניתן למצוא את יינותיהם באתר הרשת אפשר למצוא שמות כמו יתיר, עמק יזרעאל ופסגות.

מעבר לחידוש שבהחדרת יינות מיקבים קטנים לסופרמרקט, בחרו בשופרסל במדיניות של תמחור נמוך יחסית, והשקת מבצעים של ארבעה יינות במחיר שלושה. המהלך הזה הוא בשורה משמחת לצרכן, אך עורר את זעמם של חלק מבעלי חנויות היין הייעודיות. אלה ראו בהסכמת היקבים להורדת המחירים הדרסטית שמיטת הקרקע מתחת לרגליהם.

ניתן להבין את תגובת קמעונאי היין המקצועיים, וגם לגלות כלפיהם אמפתיה, אך בראייה כוללת יותר, מדובר במהלך מתבקש, שיכול לשרת את תעשיית היין המקומית. בהנחה ששופרסל מאחסנת ומשנעת את היין בתנאים מתאימים ונאותים, אין דרך טובה יותר להנגיש יין לציבור הרחב בישראל. צרכנים שעושים קניות מול מסך המחשב, ייחשפו לתעשיית היין המקומית ויוכלו לרכוש בקבוקים של יין מקומי, גם מיקבים קטנים, בלחיצת כפתור ובמשלוח הביתה. ואם בדרך השיווק הזו מצליחים גם להביא למבצעים משתלמים ולירידה במחירי היין הישראלי - שאינם זולים בשום קנה מידה - צריך לברך על המהלך.