לא טוסקנה או בורדו, אבל גם זה משהו:אזור היין של מטה יהודה קיבל היתר מסחרי לסימון אזורי

אזור היין מטה יהודה קיבל לאחרונה היתר לסימון אזורי מסחרי מאושר, ובכך הפך לאזור היין הישראלי הראשון שעושה זאת. מה זה אומר בעצם?

צילום:אילן נחום

מאז ומתמיד היה ענף היין הישראלי קרקע פורייה לבלאגן וחוסר שקיפות, תחום פרוץ שבו כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה והיכן שהוא רוצה. זה לא בהכרח אומר שכולם ניצלו את המצב הזה, אבל יש סיכוי יותר מסביר שיצא לכם לשתות יין קברנה סוביניון שהופק בעצם מענבי קריניאן או לחילופין יין גלילי שענביו נבצרו בכלל בהרי השומרון. אין דין, אין דיין וכל אחד הטוב בעיניו יעשה.

כמעט כל מי שמעורב בדרך כזו או אחרת בענף היין המקומי יודע ומבין שהגיע העת להסדיר את תקינתו של הענף אחרי קרוב לארבעה עשורים של פעילות משמעותית. תקן חדש ליין ישראלי, כזה שמגדיר מה מותר ואסור בעת הפקת יין בישראל (בעיקר מבחינה כימית), פורסם כבר לפני כשנתיים, אך למעשה אין שום גוף שאוכף אותו.  לעומת זאת, היוזמה לקידום מפת אזורי היין של ישראל, שלצרכה התכנסה ועדה של אנשי מקצוע שכללה בין היתר נציגות של ייננים ומנהלי יקבים, תקועה על השולחן כבר כמה שנים בשל חוסר יכולת להגיע להסכמות. שרטוטה של מפה כזאת, שהמתווה שייבחר לה יישא עימו השלכות פוליטיות ומסחריות לא מבוטלות, הצליחה לעורר לא מעט מחלוקות בין יקבים מקומיים, בעיקר הגדולים שביניהם, שמנסים למשוך את השמיכה לכיוונם כמה שרק אפשר. באופן הזה, ובהתחשב בכך שאת הרשויות בישראל יין ישראלי מעניין כשלג דאשתקד, קשה להתקדם.

על רקע הדרת הרגליים של הרשויות השלטוניות בישראל בכל מה שנוגע ליין, קל וחומר בימים שבהם שורר בישראל תוהו ובוהו פוליטי, אין כבר מי שמאמין שישועה תגיעה מצדם של מקבלי ההחלטות. לנוכח הריק הזה - ומול הצורך הגובר בקידום אזוריות ביין ישראלי, כפי שקורה בכל מקום אחר בעולם שבו מייצרים יין - הוכרזה בחודש נובמבר האחרון בשורה תקדימית מטעמה של המועצה המקומית מטה יהודה. בהודעה, שיצאה לכבוד הפסטיבל המסורתי השנתי של יקבי מטה יהודה שנערך בדצמבר, נמסר כי המועצה קיבלה, לראשונה בישראל, היתר לסימון מסחרי מאשר לאזור יין מטעם משרד המשפטים. סימון מסחרי מאשר, במובן הזה, הוא סימון גרפי שיופיע על הבקבוק ויאשר בפני הצרכן את היותו של היין תוצר של אזור מטה יהודה. המשמעות לכך, בפועל, היא שהחל מבציר 2019 יורשו יקבים ששוכנים בשטח המועצה לשאת על תווית יינותיהם את הסמליל החדש של "יקבי יהודה", אך זאת בתנאי ש־85% מהענבים שמרכיבים את היין נבצרו בין גבולותיו המוסכמים של האזור. יקבים אשר שוכנים במטה יהודה אך קונים חלק גדול מענביהם ממקורות אחרים, לא יוכלו להתהדר בסימון האזורי החדש. בכך, יוכלו היקבים לקיים שקיפות גדולה יותר מול לקוחותיהם, בעוד שמטה יהודה יזכה למיתוג חדש ורשמי כאזור יין.

 בשורה משמחת, שגם אם אינה מושלמת בשלב הזה, שכן מדובר ביוזמה מקומית שלא מתכתבת עם ענף היין הישראלי בכללותו, יש בה כדי לקחת את ענף היין הישראלי צעד ראשון קדימה בדרך להחלת אזוריות.

 

זהות אזורית - עולם ישן

הקשר הישיר בין יין למקום מוצאו התקיים מאז ומתמיד. אך שלא כמו בעידן המודרני, שבו למקומיות יש משמעויות נלוות שקשורות בפילוסופיה, תיירות, מסחר וקיימות, בעבר הרחוק שימשו הדגמים האזוריים בעיקר לצרכי הגנה על יצרני האזור. אזורי יין קדומים שיינותיהם נהנו מביקוש ונשלחו על גבי אוניות לרחבי העולם, נטו לסבול מגל של חיקויים שפגע במוניטין האזורי ובהכנסותיהם של יצרני המקור. מקרים מהסוג הזה הובילו, כבר במאה ה־18, לכינונם של אזורי יין היסטוריים, קיאנטי ופורטו לדוגמה, שגבולותיהם סומנו והוגדרו אז על־פי חוק. בשלב מאוחר יותר, היוו אזורים אלו מקור השראה ליצירת אזורי היין של מדינות העולם הישן (צרפת, איטליה, ספרד ומדינות אירופיות נוספות) כפי שאנו מכירים אותם היום. עד כמה אנחנו מכירים אותם היום? מספיק להזכיר את אזור שמפיין הצרפתי. כמעט כל בר דעת - בין אם הוא מתעניין ובין שהוא לא - יידע לספר לכם שיין מבעבע יכונה שמפניה אך ורק אם הוא מיוצר באזור הגיאוגרפי המקורי.

למרות הנטייה הטבעית להתמקד בציון הגיאוגרפי בלבד, אזוריות בעולם הישן, לרבות בשמפיין, כבר מזמן לא עוסקת אך ורק במיקומם של הכרמים. הדגם האזורי הרווח היום באירופה - ציון מקור שמכונה בצרפתית  AOC (Appellation d'origine controlee) - מתייחס לשלל ההיבטים שקשורים בהפקת היין. יסודותיו של הדגם הזה, שמאפיין היום את שלל אזורי היין של העולם הישן, הונחו בשנות ה־20 של המאה הקודמת בשאטונף דו פאפ שבדרום עמק הרון. בימים ההם, שהגיעו לאחר שכנימת הפילוקסרה פגעה קשות בכרמי אירופה, נתקלו יצרני שאטונף בגל של חיקויים ותרמיות שאיים לפגוע בשמו של האזור. כצעד מונע, הסמיכו יצרני האזור המרכזיים את הברון לה־רואה מיקב פורטיה, דמות בעלת השפעה בשאטונף של אותם ימים, כדי שיחבר מניפסט של חוקים ותקנות שיגדירו מי ראוי לכנות את יינותיו בשם שאטונף דו פאפ. הברון עמד במשימה ופרסם רשימה של תקנות שכללה, מעבר לשרטוט מפה שמתארת את גבולותיו של אזור היין שאטונף דו פאפ, הגבלות שקשורות בזני הענבים המותרים לשימוש, בשיעור האלכוהול המינימלי שעל היין להכיל, בסוגי הקרקעות שעליהן ניתן לטעת כרמים ובפרקטיקות שבהן ניתן להשתמש בכרם וביקב. לימים, יהפוך מסמכו של הברון לאבטיפוס של סימוני המקור הגיאוגרפיים של אזורי יין אחרים כמו בורדו, בורגון, ברולו וריוחה.

סימון המקור שמאפיין את יינות העולם הישן אמנם מבטיח בקרה קפדנית ומתמדת על היינות שנושאים את שם האזור, אך הוא מתאפיין בקשיחות שיש בה כדי להגביל את היצרנים הפועלים בו. מספיקה תזוזה קטנה ימינה או שמאלה מהתקנות שנקבעו כדי לשלול מיצרן את זהותו האזורית. ההגבלות הללו, שחלקן נטועות בהחלטות שהתקבלו במאה הקודמת ולא בהכרח רלוונטיות לזמננו, הובילו לא אחת להתקומות של יצרנים, בהם כאלה שנמנים עם העילית של אזור היין שבו הם פועלים, שחפצו ללכת בכיוון שלא עלה בקנה אחד עם התקינה האזורית, למשל שימוש בזני ענבים שונים מאלו שהוגדרו מראש.

 

זהות אזורית - עולם חדש

ביחס לנוקשות המסורתית של עולם היין הישן, דגמי האזוריות של מדינות העולם החדש (ארצות הברית, אוסטרליה וצ'ילה למשל) מאפשרים חופש פעולה כמעט מוחלט ליצרנים. באזורים אלה, שבהם לא קיימת עדיין מסורת ארוכת שנים של הפקת יין, מאפשרים לכורמים ולייננים לחקור את גבולות הטרואר המקומי שבו הם פועלים, תוך שהם מתנסים בזני ענבים שונים, בצורות גידול שונות בכרם ובטכניקות יינניות מגוונות ביקב. האזוריות, במובן הזה, מותנית בהגעתם של מרבית הענבים מכרמים שנמצאים בשטחו של אזור היין המוגדר.

על אף הניסיונות של כמה קולגות מתחום עיתונות היין לאמץ את שפת יחסי הציבור ולהשוות את מטה יהודה לטוסקנה ובורדו, די ברור שדגם האזוריות הישראלי החדש שונה לחלוטין מזה האירופי ומשיק לזה שמאפיין את יינות העולם החדש. הסימון מתייחס באופן בלעדי למקורם הגיאוגרפי של הענבים ואינו עוסק בשום פרמטר אחר שקשור בגידול הענבים או בהפקת היין. זהו דגם שמתאים יותר לענף היין הישראלי, בטח כשמדובר בצעד ראשוני שנובע מיוזמה מקומית ולא כלל ארצית.

היוזמה המקומית של יקבי יהודה החלה לקרום עור וגידים במשרדיה של המועצה המקומית מטה יהודה, שעמדה מאחורי המיזם מתחילתו ועד סופו. זו כבר תקופה ארוכה שהמועצה הזו מנסה לקדם את פועלם של היקבים שפועלים בשטחה ולמתג את האזור כדרך-יין תיירותית, בין היתר באמצעות פסטיבל שנתי שמתקיים כבר 20 שנה ברציפות. מי שהופקד בידי המועצה על הטיפול המשפטי בנושא אזור היין מטה יהודה הוא עו"ד עידן בר-אולפן, שעוסק בשנים האחרונות לא מעט בענייני הסדרת מפת אזורי היין בישראל. התהליך כלל התייעצויות וסקירות של מומחים, ובסיומו שורטטה מפה שתוחמת את אזור יהודה. בנוסף לכך, חולק האזור לשני אזורי משנה: אזור מזרחי וגבוה יותר שמכונה הרי יהודה ואזור מערבי שמכונה מורדות יהודה.

"ההחלטה שהתקבלה הייתה לפעול בשני מישורים, כלומר להגיש בקשות בשני המודלים שקיימים - העולם הישן והעולם החדש", אומר בר־אולפן. "כרגע התקבל היתר לסימון אזורי מסחרי, אך ייתכן מאוד שנקבל בעתיד גם את האישור לציון מקור בדגם האירופי של אפלסיון. לזכותו של משרד המשפטים אני יכול לומר שההתייחסות לבקשות נעשית ברצינות המרבית".

 

זהות אזורית - ישראל

לחלוקת מדינת ישראל לאזורי יין ישנן מספר משמעויות. ברמה המיתוגית, זהו צעד שמאפשר ליצרני האזור לאחד כוחות, להתאגד תחת גג אחד ולדחוף אותו קדימה. יצירת שם מוכר, אמין וטוב לאזור יין עשויה לספק מאוחר יותר הזדמנויות ברמת ייצוא היין לחו"ל. נדבך נוסף בהקשר המיתוגי-מסחרי הוא קידום תיירות יין אזורית, תחום שנמצא בישראל בחיתוליו וטומן בחובו פוטנציאל כלכלי לא מבוטל. מבחינה פוליטית, ואת זה כנראה אף אחד לא יגיד, מאפשרת הגדרת האזוריות הפרדה בין יינות שמיוצרים בין גבולות הקו הירוק לבין כאלו שמיוצרים מחוצה לו. בימים שבהם מסמנים באיחוד האירופי מוצרים שמגיעים מההתנחלויות, הפרדה כזו היא צעד שהצרכן האירופי עשוי להתעניין בו. אך מעבר לכל ההשלכות הנלוות, החלת אזוריות על ענף היין הישראלי תחבר אותו למה שקורה היום בעולם ותאפשר לו לאמץ לעצמו זהות מקומית ולהתחרות בשווקים. במובן הזה, שם האזור לבדו אינו מספיק, ועל היקבים המקומיים מוטלת המשימה לצקת ערך ותוכן לשמו של האזור. בשלב הראשון זה אומר לחתור ליינות תקניים ואיכותיים ולייצר תשתיות מתאימות לקידום תיירות-יין.

למען הסר ספק, גם אם יקבי יהודה יקבלו את האישור לציון מקור בדגם האירופי־הקלאסי, כפי שחוזה עו"ד בר-אולפן, אין כוונה להחיל שם רגולציה והגבלות על היצרנים כפי שנעשה באירופה. "לציון מקור יש משמעות אחרת מזו של סימן מסחרי מאשר" מסביר עו"ד בר-אולפן. "היבט אחד לכך הוא אפשרות לחיבור לאיחוד האירופי, שמנחיל את הדגם הזה לחברותיו ואף מתקצב תוכניות מיוחדות למדינות יין מתפתחות. אם אנחנו רוצים לפנות לשני העולמות, האירופאי והאמריקאי, צריך לדבר בשתי השפות כדי להעביר את המסר. בעל אופן, זה לא יהיה בדגם האירופי שקובע באילו זנים ניתן להשתמש וכו'. המטרה העיקרית היא לדחוף את המדינה לעשות משהו בנושא מיתוג אזורי היין. אם היינו חיים במדינה נורמלית, בכלל לא היה צורך בכל העניין הזה".

זאב דוניה, בעליו של יקב סוסון־ים מאזור מטה יהודה, לא ממהר להתרגש מהסימון האזורי החדש, גם אם הוא מוצא בו לא מעט נקודות אור. "האירוע שבו הוכר באופן משפטי אזור מטה יהודה כאזור יין, לא ישנה את חיי צרכני היין או יצרני היין בארץ", מצהיר דוניה. "יחד עם זאת הוא חשוב מכמה בחינות. ראשית, כמטאפורה אולי, הוא מדגים את האימפוטנטיות של המדינה על משרדיה, ופקידי המנגנון הביורוקרטי־אדמיניסטרטיבי. להם יש את כל התירוצים בעולם, מגובים בראיות משפטיות מוצקות, למה אי אפשר. במקרה הזה קמו אזרחים, בתמיכה ולווי של המועצה האזורית, ו'עקפו' את המדינה. וכל זאת בצורה חוקית לחלוטין. זה כמובן מורכב ומסובך, אבל הנה: זה קרה. זה אפשרי. זאת החצי כוס המלאה. על החצי כוס הריקה אני מעדיף לדלג".

ציון המקור בדגם האירופי, סובר דוניה, כלל אינו מתאים לישראל. "הדגם האירופי של פיקוח על יצרני יין, כולל אין ספור טפסים שעל היצרן למלא", הוא מסביר. "זו תרבות שמתבססת על דפי A4 ומפרנסת מאות ואולי אלפי פקידים ברחבי היבשת. יהיה מי שייצא להגן בחירוף נפש על השיטה הזאת, אך ההתפתחות של תעשיית היין בארץ בשלושים השנים האחרונות, ללא רגולציה, מוכיחה שאין בה צורך הכרחי, או תועלת חסרת תחליף. ההישגים קרו בלי פיקוח, והכישלונות לא היו קטסטרופליים. מקסימום ייצא יין 'רע'. זה יכול לקרות גם תחת פיקוח. בדוק".

בהקשר הזה, קבלת הסימון האזורי המסחרי, גם אם היא עוסקת אך ורק במקור הענבים, דורשת בקרה מסוימת שתבטיח שאכן 85% מהענבים מגיעים מאזור מטה יהודה. "התוכנית היא להקים ועדה שתבחן בכלים שלה שהתנאים הללו אכן מתקיימים", מסביר עו"ד בר־אולפן כיצד תתבצע האכיפה. על השאלה אם בדיקת הוועדה תכלול גם תקינות בסיסית של היינות, במטרה למנוע מיינות פגומים לשאת את התווית האזורית, אין כרגע תשובה חד משמעית. "תהיה חובה על היקבים להמציא אישור מעבדה שיבטיח את תקינותו של היין", טוען עו"ד בר־אולפן, "אך אנחנו עדיין לא שם".

דוניה, בדרכו, הודף כבר בשלב הזה את כל הטענות שעתידות לבוא בנושאי אכיפה ורגולציה. "עבור היקבים של מטה יהודה, זוהי הכרזה שמשמעותה בעיני היא: 'אנחנו לוקחים את עצמנו ברצינות, וטוב שכך'", הוא אומר. "יהיו כמובן כאלו, יהודים טובים, שיאמרו שאין בהכרזה הזאת כל תכלית, אלא אם כן תהיה רגולציה. יהיה פיקוח. "לובי הרגולציה כולל בעיקר אנשים שכותבים על יין, בפורמט כזה או אחר, ולא יצרני יין. אינני זוכר שמי מהם הציע רגולציה על כתיבה בנושא יין, או בכל נושא אחר, לצורך העניין".

למרות ההשגות לכאן או לכאן ויהיה הדגם אשר יהיה, הרכבת עזבה את התחנה והצעד הראשון להחלת אזוריות על יין ישראלי כבר נעשה. זה נכון, זה נחוץ, זה אפשרי. מכאן ואילך, האחריות ליציקת תוכן וערך למודל האזורי עוברת ליקבים עצמם. חתרו לאיכות מיטבית בכרם וביקב, השקיעו בתשתיות תיירות היין ופעלו בשקיפות מול הלקוח. כאשר זה יקרה, כבר לא נצטרך להשתמש בקלישאות בנוסח "כמו בבורדו ובטוסקנה...".