טעימת שאטונף-דו-פאפ: איזון, גיוון ולא מעט הנאה

כאשר הם מאוזנים ומאופקים (באופן יחסי כמובן), יינות שאטונף-דו-פאפ מספקים לא מעט רגעים של שמחת חיים. סיקור טעימה

רצה הגורל, ובתזמון מושלם, שבוע לפני טעימת שאטונף-דו-פאפ שערכתי במסגרת ערבי מועדון יום ראשון, וממש בזמן שאני עמל על תמלול הראיון עמו, פרסם אריק אסימוב כתבה חדשה במדור היין של הטיימס תחת הכותרת "יינות שאטונף-דו-פאפ מוצאים את האיזון שלהם". הכתבה התבססה על סקירת 20 יינות שאטונף-דו-פאפ מבציר 2016, שכבר הוכתר ע"י מבקרי יין רבים שפועלים בדרום עמק הרון ככזה שמקביל באיכותו לאלו הגדולים של 2007 ו-2010. מניסיון, בציר שמוכתר כגדול או היסטורי בשאטונף בקרב מבקרי יין אמריקאיים, מניב בדרך כלל יינות שבכל אחד מהפרמטרים יש בהם קצת יותר מדי. העובדה שאסימוב, שלא ממש ידוע בחיבתו ליינות מהסוג הזה, מצא לנכון לפרסם כותרת שכזו, יצרה אצלי סקרנות מיוחדת לקראת הטעימה, במסגרתה תוכננו להיטעם יינות מבצירים מהוללים כמו 2007, 2010 ו-2016, לצד יינות מבצירים מהוללים פחות (שעדיין דורגו גבוה) כמו 2015 ו-2009, ואף יינות מבצירים שנחשבים בינוניים כמו 2013 ו-2014.

שאטונף-דו-פאפ הוא למעשה אזור היין המוסדר (אפלסיון) הראשון בצרפת ובעולם כולו. שאר אזורי היין בצרפת כפי שאנו מכירים אותם כיום (בורגון ובורדו למשל), השתמשו מאוחר יותר בדגם שיצר הברון לה-רואה (Le Roy) מיקב פורטיה בשנות ה-20 של המאה הקודמת. הימים היו ימי הפוסט-פילוקסרה ובשאטונף, כפר שבו כמעט כל תושב החזיק בעבר חלקת כרם, חוו שגשוג שהביא לגל הונאות וחיקויים שיצרני היין המקומיים לא ממש ידעו כיצד להתמודד איתו. הפתרון, בדמותו של אזור יין מוגדר עם חוקים ברורים שעל כל יצרן לעמוד בהם כדי לקבל את חותמת האיכות האזורית, היה בדיעבד מוצלח, אך גם כזה שהשפעתו על ענף היין הצרפתי נותרה משמעותית עד לעצם היום הזה.

גם אם יינות האזור היו מבוקשים כבר בעבר הרחוק (ואף השתמשו בהם כדי לחזק יינות מבורגון או צפון הרון), הפריצה הכלכלית האמיתית של יינות שאטונף-דו-פאפ חלה בשנות ה-90 של המאה ה-20. כיאה לשם הכפר היה זה האפיפיור של עולם היין, רוברט פארקר, שחיבתו העזה ליינות האזור והציונים הגבוהים שנהג לחלק להם הזניקו את מחיריהם מעלה והעצימו את ממדי הביקוש להם פי כמה. גם היום, עם פארקר מחוץ לתמונה, מחירי הקרקעות בשאטונף ממשיכים להאמיר ולא מן הנמנע שלנוכח הכסף הגדול יעברו בקרוב חלק מהיקבים המשפחתיים לידיהם של בעלי הון, כפי שקורה כבר כמה שנים בבורדו ובבורגון.

לצד ההשפעה החיובית של פארקר בסוף שנות ה-90, שהביאה את היקבים להשקיע בטיוב הצד הטכני של יינותיהם, לא ניתן לבטל את השפעתו הסגנונית על יצרני האזור. כמו בנאפה ובבורדו, גם בשאטונף יצרנים רבים לא עמדו בפיתוי ועשו הכל על-מנת להתחבב על חיכו של האיש שמינימליזם לא היה הערך הראשון במעלה אצלו. יועצי יין נשכרו כדי להביא את ציון ה-100 המיוחל, ובתקופה הזו החלו גם לצוץ יותר ויותר יינות חדשים, מעין סופר קווה (Super cuvee), שתומחרו גבוה יותר מהשאטונפים הרגילים של היקבים ולא פעם נעשו על-פי העיקרון של למי יש יותר גדול.

לפחות על-פי היינות שהשתתפו בטעימה (רשמים בתחתית הכתבה), אפשר לקוות שכפי שקורה באזורי יין אחרים, גם בשאטונף זונחים לאחרונה את תרבות ההגזמה. כיאה לאופיים, אלו עדיין יינות גדולים ועוצמתיים, אך לא נתקלתי ביינות מהבצירים האחרונים שהציגו בשלות-יתר, מבנה מפלצתי או נטייה סכרינית למרקם ריבתי. על חשבון אלו הופיעו יינות מאוזנים, בהם בשלותו של הפרי השתלבה יפה בפרופיל הארומטי שהפגין את ניחוחות הגאריג ועשבי התבלין האופייניים לאזור.

אם יש דבר נוסף שהוכיחה הטעימה, הוא שהנטייה הנוכחית להתייחס אל יינות שאטונף-דו-פאפ כמקשה סגנונית אחת, מוטעית מיסודה. שונות בהרכבי הקרקעות, הרכב הבלנד שמשתנה מיקב ליקב (מיינות שעשויים 100% גרנאש ועד לבלנדים שמורכבים מ-13 זנים), בחירה בייננות מסורתית מול מודרנית, הפרדת שזרות מלאה מול התססה באשכולות שלמים- כל אלו מייצרים גיוון גדול בהרבה מזה שמצטייר כאשר מנסים לתאר את יינות האזור באופן חד-ממדי.

בעידן שבו רזון ביין הפך לאידאל, כיף לשוב מפעם לפעם ליינות שאטונף-דו-פאפ. כאשר הם  מוצלחים ומוגשים לצד תקרובת נכונה, אלו פשוט יינות שיודעים להסב שמחה מסביב לשולחן. ואם שמחה היא לא סיבה מספיק טובה בשביל לפתוח בקבוק של יין, אז מה כן?

 

Clos des Papes Blanc 2017

היין הלבן של קלו דה פאפ הוא בלנד שמורכב מאחוזים שווים של גרנאש בלאן, קלארט, רוסאן, פיקפול ובורבולנק. היין שוהה במכלי נירוסטה בלבד ולא עובר תסיסה מאלולקטית. זהו יין לבן מלא- גוף, רחב ומרוכז, שלמרות 15% אחוזי אלכוהול מצליח לשמר תחושה של רעננות על החך בזכות תיבול וניחוחות נעימים של דבש והדרים. יש כאן עושר של פרי, חום והרבה אופי מקומי, וזהו ללא ספק מהיינות הלבנים הטובים שמיוצרים היום בשאטונף, ובכל זאת יש סיבה שהאזור הזה מוקדש כמעט בלעדית ליצירת יינות אדומים. ציון:90

Pierre Usseglio CDP 2013

בלנד של 60% גרנאש, 25% סירה, 10% מורבדר והשאר סאנסו, אשר הבגיר במכלים גדולים וישנים. בשנה הזו לא יוצרו שני יינות הסופר-קווה של פייר אוסליו, כך שהפרי האיכות ביותר הגיע ליין הזה. בשלב הזה, שש שנים לאחר הבציר, הוא נגיש ומתגמל, ומציג מרקם בו הטאנינים רכים, עגולים ומוטמעים היטב. שאטונף-דו-פאפ קלאסי וטעים שמראה שדווקא יינות משנים פחות גדולות עשויים להפתיע לטובה. ציון:91

Domaine du Vieux Telegraphe CDP Piedlong 2013

פיידלונג הוא היין שמייצרת משפחת ברונייה באחוזת לה רוקט שאותה רכשו בעבר. הצבע בהיר ביחס למה שרגילים מהאזור, וגם על החך ניכר ריכוז נמוך של פרי שהופך את היין לחסר נוכחות משמעותית, גם אם הטעמים טובים בסך הכל. ציון:89

Domaine du Pegau CDP Cuvee Reserve 2014

85% גרנאש, 9% סירה, 4% מורבדר והשאר יתר זני הענבים של האזור. אשכולות שלמים והבגרה בפודרים. אי אפשר לטעות בסגנון של פגו ביין הזה, שמציג אופי שונה מכל שאר היינות בטעימה. על החך הוא לא ממש נקי ומעט פאזי, ומציג פרי בשל מתקתק ומרקם כפרי ומחוספס. אחר ומעניין, אבל לא לכל אחד. ציון:90

Clos des Papes CDP 2016

אם אתם צריכים דוגמה ליין בעל שיעור אלכוהול של מעל 15% שמרגיש נכון ומאוזן, אז הרי לכם. השאטונף של קלו-דה-פאפ לא לוקח שבויים, בשל ומלא-גוף, אך באותה נשימה מספק חוויית שתייה מענגת ולא מכבידה. יש לו שפע של תיבול פרובניסלי שמעניק חיות ואנרגיה, מרקם עשיר וקטיפתי, שכבות של פרי מתובל ומתיקות קראנצ'ית מלבבת. אפשר לשתות וליהנות ממנו עכשיו או לשים בצד ולהיזכר בעוד עשור לפחות. ציון:93

Domaine du Pegaeu CDP Cuvee Reservee 2009

עשיר, כפרי ומעושן, עם ניחוחות חזקים ומשתלטים של עור ואוכף סוס, שכמעט ולא מותירים מקום לפרי. לא היין הכי טוב שטעמתי מפגו עד היום. ציון:88

Clos des Papes CDP 2009

עשור לאחר הבציר ונראה שהקלו דה פאפ מתבגר נפלא ויכול להמשיך קדימה לפחות לעשור נוסף. עשיר ואלגנטי, הוא מציג עוצמה מרוסנת של פרי, טאנינים מרוככים ששומרים היטב על מבנה היין ומרקם עגול וקטיפתי. הסיומת ארוכה ומרשימה. ציון:94

Chateau de Beaucastel CDP 2015

30% גרנאש, 30% מורבדר, 10% סירה, 10% קונואז, 5% סאנסו והשאר כל יתר הזנים המותרים. גם ב-2015 השאטונף של בוקאסטל הוא מהדוגמאות האלגנטיות והמרשימות ביותר שיש לאזור היין הזה להציג. מרגישים כאן היטב את הירידה באחוזי הגרנאש לטובת המורבדר, שתורם עסיסיות בשרנית מענגת. זה יין שיש בו את כל האיכויות שיש לדרום הרון להציע, החל בתיבול ים-תיכוני וכלה בעומק יוצא דופן של ניחוחות וטעמים. מאוזן, מלוטש ומהוקצע. ציון:95

Domaine Giraud CDP Tradition 2015

60% גרנאש, 35% סירה והשאר מורבדר. השאטונף דו פאפ שמגיע מדומיין גירו ב-2015 הוא יין מרשים שקשה להתנגד לחוויית השתייה שהוא מציע. הפרי מעודן ויפה, המבנה הטאני שרירי בדיוק במידה והמרקם משיי ואלגנטי. יש כאן תיבול פרובנסלי ופלפול, ומספיק עומק ומורכבות כדי לספק עניין על החך, גם בשלב הזה אך גם בחמש-עשרה השנים הקרובות לפחות. ציון:93

Domaine du Banneret CDP 2010

קלאסי ואלגנטי, עם מורכבות ארומטית ועומק של טעמים שיושב על מרקם רך ומאוד נעים לשתייה. שאטונף מאוזן שעשוי בסגנון מסורתי, שנכנס עכשיו לחלון שתייה מאוד מתגמל. ציון:92

Domaine de la Janasse CDP Cuvee Chaupin 2009

השופן הוא טופ-קווה של היקב שמורכב במלואו מענבי גרנאש שמקורם בגפנים בוגרות. הפרי הבשל והמתקתקשל הגרנאש מורגש כאן היטב, אבל אין ספק שזה יין שהזמן עשה לו טוב והוא מרגיש כעת רענן ועתיר אנרגיה. הטאנינים רכים ונעימים, החך מלא ורב-רבדים והיין חושף עומק טעמים מרשים. אפשר לשתות עכשיו, אפשר להמתין לפחות עשור. ציון:94

Pierre Usseglio CDP Mon Aieul 2007

טופ קווה של אוסליו שמורכב מענבי גרנאש מגפנים בנות קרוב למאה שנים, שהבגיר במכלי עץ ישנים ומכלי בטון. יחסית ליינות הענקיים שהופקו ב-2007, היין הזה דווקא מרגיש רענן יחסית, אם כי אפשר להתרשם מתועפות הפרי המתקתק שמטשטשות במקצת את המבנה הטאני. יין עשיר ומרוכז מאוד, אבל עם הרבה תיבול ואופי זני, שאולי צריך עוד זמן בבקבוק כדי לחשוף את כל מה שיש בו. ציון:90