"היום אני יכול סוף סוף לומר שיש לי פורטפוליו": סקירת יינות המיזם העצמאי של יעקב אוריה

בסדרת אלפא אומגה מנסה היינן יעקב אוריה להביא את בשורת היין הכתום לישראל. לא תמיד זה מצליח, אבל כשזה קורה מתקבלים יינות נפלאים ומלאי אופי

היינות של המותג הפרטי של יעקב אוריה מסתובבים בחוץ כבר מספר שנים ומעוררים עניין ושיח בקרב שוחרי יין מקומיים. השמות המסתוריים, התוויות המינימליסטיות שמעוצבות בקפידה והבחירות הסגנוניות יוצאות הדופן, הקנו לאוריה מעין הילה ששמורה ליצרני יין אוונגרדיים, כאלה שמצליחים לגבש מאחוריהם קבוצה של צרכנים ששומרים ליינותיהם אמונים באדיקות. ובכל זאת, עד עכשיו נמנע אוריה מלהציג את יינות המותג באופן רשמי והתחושה שנוצרה הייתה שמדובר ביצירה מעניינת אך בד בבד אקלקטית ואקראית. לא בכדי, את דבריו בערב השקת היינות החדשים שנערך במתחם של IWSI (החברה שמפעילה בישראל את בית הספר ליין של WSET) בדרום תל-אביב, פתח אוריה במילים: "אני חושב שהיום אני יכול לומר סופסוף שיש לי פורטפוליו". ואכן, עם ייצור בסדר גודל של 20 אלף בקבוקים מבציר 2018, אפשר בהחלט להתייחס ברצינות רבה יותר ליצירה העצמאית של אוריה.

יעקב אוריה הוא לבטח אחד הייננים הסקרנים, המעניינים והמקוריים ביותר שפועלים בישראל בעשור האחרון. הוא החל את דרכו ביקב אסיף שהוקם כיקב שירות ונסגר, עבר משם ליקב מדבר ולאחר מכן הפך ליינן הראשי של יקב פסגות ולמנהל של יקב השירות ליבנה שבו מיוצרים יינותין (בדרך הוא עוד עשה קפיצה קטנה ליקב עמק האלה והיה לעוד אחד מבין שרשרת הייננים שעברו שם). בסיוע הפרנסה שמגיעה מתפקידיו האחרים, כך לדבריו, את יינות המותג הפרטי הוא מייצר לשם הביטוי העצמי וההנאה ופחות ממניעים מסחריים, מה שמאפשר לו להתנסות ולשחק עם זנים וסגנונות שונים.

למעט יין אדום אחד, מתחלקים יינותיו של אוריה לשתי סדרות. הראשונה נושאת את שמו ומורכבת מיינות לבנים, בעוד השנייה נקראת אלפא אומגה ובמסגרתה מיוצרים יינות כתומים, קרי יינות לבנים שתהליך הפקתם כולל השרייה של היין על קליפות הענבים. ובכל זאת, אוריה טוען שלפחות מבחינה טכנית, היינות אינם עונים על ההגדרה של יינות כתומים, שכן לדבריו הוא שלח את היינות לתחרות של יינות כתומים ונפסל בתואנה שעל יין כתום להיות יין טבעי כדי להיקרא כך. כך או כך, אני בוחר להתייחס ליינות אלה ככתומים שכן ברור שסוגה זו היא ההשראה ליצירתם ומבחינה טכנית הם מיוצרים בתהליך שבו מיוצרים בעולם יינות כתומים.

הסגנון של אוריה ברור ועקבי כמעט לכל אורך שדרת היינות. הוא בוצר מוקדם ובבשלות נמוכה יחסית, נמנע משימוש בעץ ומקבל יינות עדינים, בעלי שיעור אלכוהול נמוך וחמיצות גבוהה. זהו סגנון שהולך ותופס תאוצה ביינות לבנים ישראליים בשנתיים האחרונות, כאשר המטרה היא לקבל רעננות וחדות ולברוח ממחוזות של יינות לבנים שמנמנים וכבדים. לעתים זה עובד יפה, אך ישנם לא מעט יינות מקומיים שמלמדים שהבחירה הזו גובה מחיר שבא לידי ביטוי בעיקר בריכוז טעמים נמוך שמקורו בהעדר הבשלה פנולית מספקת של הענב. במקרה של אוריה, אני יכול לומר שברובם המכריע של היינות הלבנים הבחירה הסגנונית מוכיחה את עצמה ואילו במקומות שבהם אולי חסר קצת חומר במרכז החך, מגיע פיצוי בדמותן של חמיצות ומינרליות שמניפות את היין דרגה אחת למעלה.

דווקא ביינות הכתומים, אלו שלדעתי אמורים לבטא את הייחודיות של אוריה בענף היין המקומי, הבחירה הסגנונית הזו מהווה מכשול. לפחות לטעמי, אלו יינות שמקבלים נדבך משמעותי מאופיים המיוחד כתוצאה מהבשלה פנולית מספקת והבגרה תחת חשיפה מסוימת לחמצן. השעטנז של עשייה רזה ומחוזרת עם השרייה על קליפות (ההשריות של אוריה קצרות יחסית ונעשות למשך שלושה שבועות, כך שברוב המקרים מתקבל סוג של כתום לייט) אמנם מייצרת יינות טעימים וקלים לעיכול, אך הם נעדרים את המורכבות הנוספת שאתה מצפה לקבל מיינות מהסוג הזה. בהקשר הזה, דווקא שני המקרים היחידים שבהם חרג אוריה מהמסגרת שהציב לעצמו הניבו את צמד היינות הטובים ביותר של הטעימה, שנמנים שניהם על סדרת אלפא אומגה: בגוורצטראמינר 2018 מקבלים את השכרון הארומטי המיוחד של הזן לצד עומק טעמים מסתורי ומרתק, בעוד אלפא אומגה 2016 הוא היין היחיד שבו אוריה משתמש בעץ שפשוט עובד בשביל היין וממנף את הפרי לממד אחר. ואולי זה גם הזמן לומר בכלליות, שעצם העובדה שבמשך שנים הפגיזו היקבים בישראל את היינות בעץ לא אומרת שצריך להימנע ממנו לחלוטין. בשימוש נכון, חבית היא כלי קיבול נפלא שלא צריך לפחד ממנו. נקודה למחשבה.

כדי לספר את הסיפור שלו, ענף היין הישראלי זקוק נואשות ליותר אנשים מהסוג של יעקב אוריה, שביצירתם מרחיבים, מגוונים ומרבדים את היריעה הזו שנקראת יין ישראלי. בהסתמך על הסקרנות וכושר הלמידה של אוריה, אפשר רק לשער שמכאן ואילך המיזם הזה רק יוסיף להתחדד ולצעוד קדימה.

אור מאופל 2018

בלאן דה נואר בהיר ודק שמיוצר מענבי גרנאש, סאנסו, סירה ומורבדר שמקורם בכרם שסמוך ליקב בשדה משה שבשפלת יהודה. פריך ורענן, זהו יין שמגיע בבשלות עדינה מאוד ונוחת במשקל נוצה על החך. הפרי רזה ומגיע בטעמי הדרים טובים, החמיצות גבוהה ומייצרת עסיסיות ובסך הכל מדובר במשקה שיכול לעבוד יפה בקיץ הישראלי לצד מנות המטבח המקומי. כל זה טוב, רק שעם תג מחיר של 130 שקל היין הזה מאבד קצת מהפונקציונליות הטבעית שלו. ציון:89

עמק הציידים 2009

יין שאוריה ייצר בזמנו ליקב אסיף ולאחר מכן רכש אותו מהיקב והחליף את התוויות. הרעיון היה לייצר יין מענבי סמיון בהשראת יינות האנטר ואלי מאוסטרליה, ולהוציא אותם לשוק כעבור חמש שנות הבגרה בבקבוק. ענבי הסמיון ליין הזה הגיעו מכרמים של משפחת ערטול בדיר ראפת, ולמעשה מדובר באחד הביטויים הכי טובים של סמיון שפגשתי בישראל. בחלוף עשר שנים ממועד הבציר, היין שומר היטב על מבנהו ומפגין רעננות, חיות ומתח שמוביל לסיומת מינרלית חמצמצה. היין הגיע מהארכיון של אוריה ולמרבה הצער לא נותרו ממנו יותר מדי בקבוקים. ציון:92

עזר כנגדו 2018

בלנד מעניין ויפה שמורכב מ-55% ענבי שרדונה מצפון רמת הגולן ו-45% שנין בלאן משפלת יהודה. הפרופיל הארומטי מבטא בעיקר את אופיו של השרדונה, בעוד על החך שילוב הזנים מייצר מרקם מלא ורך ומורכבות טעמים שנתרמת מתיבול עשבוני ומסיומת יבשה ומינרלית. יין שמצליח לאתר במדויק את הנקודה שמשלבת רעננות, אלגנטיות ועניין. ציון:90

הצייד השקט 2018

בלנד של 60% סמיון ו-40% שנין בלאן משפלת יהודה, שממשיך את הקו החומצי, הרזה והמינרלי של יינותיו הלבנים של יעקב אוריה. במקרה הזה הפרי עוטה גוונים ברורים של ליים ולימון שמתפרצים למרכז החך, בעוד לסיומת מצטרפת מרירות הדרים שמותירה בת-טעם ארוכה ושוטפת חך. ציון:90

אלפא אומגה האסופה הראשונה 2018

40% שרדונה, 40% ויונייה ו-20% שנין בלאן. השרייה למשך שלושה שבועות על הקליפות, תסיסה מאלולקטית. האף בשל, שמרי ועמוק. המרקם מלא ועשיר ביחס ליינות האחרים, אך יחד עם זאת עגול, מעודן ואינו נוטה לכבדות או חמאתיות. הפרי רך וטעים והיין מאוזן. ציון:88

אלפא אומגה שרדונה 2018

ענבי שרדונה מכרם הרוח שבצפון רמת הגולן מנפקים יין שרדונה אחר ממה שרגילים לטעום בישראל. היין עובר תסיסה מאלולקטית ומבוקבק ללא הבגרה בחבית. האף מעניין, אדמתי ומתובל, ועל החך מקבלים פרי עשיר בטעם ומרקם מלא שמוביל לסיומת מינרלית, עוצמתית וטאנית, שהיא תוצר של השריית היין על קליפותיו. טעים, מעניין, מלא-אופי. ציון:91

אלפא אומגה רוסאן 2018

ענבי רוסאן מספסופה שבגליל העליון שנבצרו בבציר מוקדם. ייתכן שמדובר בבציר מוקדם מדי? היין מרגיש מימי, לא בשל מספיק, וחסר כאן ריכוז הטעמים והתיבול שרוסאן יכול להפיק. הפרי עצמו טעים ורענן בסך הכול, אך בתור יין שנעשה בטכניקה הזו של יינות כתומים נראה שהוא מחטיא את המטרה. ציון:86

אלפא אומגה שנין בלאן 2018

גם השנין בלאן מפספס במעט את החוויה של יין כתום במיטבו, אך כיין שעומד בפני עצמו הוא מוצלח בהרבה מהרוסאן ומציע פרשנות מעניינת לזן בישראל. הפרי רזה, חד ומינרלי ומציע חווית שתייה נגישה וקלילה שמאפשרת לחסל בקבוק במהרה. גם במקרה הזה הבשלות נמוכה, אך כאן היא מגרדת את הרף מספו העליון ומייצרת גוון יפה של טעמי הדרים מתובלים. ציון:89

אלפא אומגה גוורצטראמינר 2018

100% ענבי גוורצטראמינר מצפון רמת הגולן מנפקים את אחת העבודות המרשימות והמרתקות שנעשו עם הזן בישראל לטעמי. האף ארומטי, מתקתק וחושף ארומות מובחנות של מי ורדים. על החך היין מתגלה כיבש לחלוטין והמרקם טאני, מתובל היטב וצופן מאחוריו רבדים של מורכבות שלא נחשפו עדיין במלואם. יין שהייתי ממתין עם שתייתו לפחות 3-4 שנים, ולתחושתי הוא יתפתח בצורה מעוררת עניין. ציון:92

אלפא אומגה 2016

אולי היין ה"כתום" ביותר בטעימה. הבלנד מורכב מרוסאן, סמיון וויונייה שהותססו על קליפותיהם ולאחר מכן הבגירו כשנה בחביות בנפח 300 ליטר. שילוב הזנים עובד יפה ומייצר יין אלגנטי, מורכב וגסטרונומי.  נוכחות העץ בולטת בשלב הזה, תורמת נפח ורוחב למרקם של היין ומעגלת את תחושת הטאניות הבוסרית שלו. הפרי עמוק, מתובל, פראי ומלא עוצמה והתחושה היא שבחלוף הזמן יפתחו כאן שכבות חדשות של טעם שעדיין חבויות בשלב הזה של חיי היין. ציון:92