למה יקב ואירה מצליח להכעיס את יצרני היין של ברולו?

יקב ג'י־די ואיירה לא נמנה עם השמות המפורסמים של אזור פיימונטה, למרות שמבחינה איכותית יינותיו ראויים לכך. אז למה? דווקא בגלל איכויות אחרות, נדירות

אלו ימים טובים ליצרני היין של אזור פיימונטה שבצפון־מערב איטליה, ביתם של יינות ברולו וברברסקו, ששמם מוזכר בנשימה אחת, ובצדק, עם המשובחים שביינות העולם. עד כמה טובים? אפילו ימים מצוינים, כפי שמעידות לא רק הנסיקה בערכם של יינות ברולו וברברסקו, אלא גם, ודווקא, פריחתם של יינות שנחשבים לכאורה פשוטים יותר, ברברה ד'אלבה ודולצ'טו למשל. אלו נהנים מביקוש עולמי חסר תקדים ונושאים תגי מחיר שבעבר יצרני האזור נמנעו אפילו מלדמיין שכמותם.

ועם זאת, ובאופן שעשוי להישמע פרדוקסלי בעולם המודרני, הקפיצה במחיריהם של יינות פיימונטה ובראשם ברולו וברברסקו – המיוצרים מזן הנביולו בכמויות מדודות, בכפרים הקטנטנים שהיינות נושאים את שמם – אינה מבטאת את משאת הנפש של כל יצרני האזור. ג'וזפה ואיירה, נציגו של היקב המשפחתי ג'י־די ואיירה (G.D Vajra) מברולו, שביקר לאחרונה בישראל, אמנם מסופק מהמעמד שרכשו לעצמם יינות ברולו, אך בו בזמן הוא חושב שראוי להסתפק במה שיש ולא לראות בעליית מחירים ערך שצריך לשאוף אליו.

"רודיארד קיפלינג כנראה לא היה בן אדם כל כך טוב", הוא ניסה להסביר את גישתו במפגש שקיימנו בתל אביב, בצניעות שניכרת גם באופיים של יינות היקב. "אך באחד מבתיו של השיר 'אם', שאותו הקדיש לבנו, הוא כתב שאדם חייב לסכן את הכל, להפסיד את הכל, ואז להתחיל מהתחלה. מבחינתי, זה אומר שלא צריך להחביא את האוצר כדי לחזור ולמצוא אותו באותו מקום בכל יום, אלא להמשיך ולהתחדש כל הזמן. אלו שרוצים לראות מגמה מתמשכת של עליית מחירים הם אנשים שרוצים לצבור נכסים, לעשות אקזיט או לחיות טוב בלי לעבוד קשה. אנחנו לא משפחה כזאת".

למרות השורשים ההיסטוריים העמוקים של משפחת ואיירה בפיימונטה ("רק לפני כמה חודשים מצאנו מסמכים שמלמדים כי בחור בשם מיקלה ואיירה עבד בשטחים החקלאיים שלנו כבר ב-1654"), היקב המשפחתי הוקם רק בשנת 1972, על ידי אלדו ואיירה, אביו של ג'וזפה, ונחשב לצעיר במונחי המקום. אלדו דווקא גדל והתחנך בטורינו, שאליה היגרו הוריו מאזור פיימונטה הכפרי, לאחר שאביו־שלו, שהיה ממתנגדי הפשיזם ואף ישב בכלא בשל כך, גויס על ידי מוסדות המדינה המתחדשים לסייע בשיקומה לאחר מלחמת העולם השנייה. וכמו אביו, גילה אף אלדו מעורבות פוליטית, ובשנת 1969, כשהוא בן 15 בלבד, נודע להוריו שהוא נוהג להשתתף בהפגנות נגד הממשל במקום לפקוד את בית הספר. בתגובה הם שלחו אותו לבלות את הקיץ בחיק המשפחה בכפר, ובתום אותה חופשה שמעו מפיו שהוא מעוניין להישאר שם ולהפוך לחקלאי ("צריך להבין שזו היתה תקופה שהתעשייה פרחה בטורינו ואנשים ברחו מחקלאות. פתאום נכנסו טלוויזיות לבתים, אנשים נחשפו לחיי זוהר והמעמד של החקלאי דעך עד כדי כך שזו היתה בושה להתחתן איתו").

בניגוד ליצרני יין אחרים בני דורו, שירשו יקבים מוכנים, אלדו ואיירה נאלץ אפוא להקים את היקב מהיסוד בכוחות עצמו. הצעיר שהגיע מהעיר הסתובב לא מעט בין כרמי האזור והתחבב על כורמים ותיקים, ואלה חלקו עמו את הידע המקצועי שצברו. חקלאים מבוגרים שפרשו מעבודתם אף מכרו לו את כרמיהם, לצד חקלאים שנואשו מכרמי האזור לאחר רצף של בצירים לא מוצלחים בשנות ה-60. חלקות הכרמים הללו הצטרפו לחלקות שכבר היו בבעלות המשפחה, והיום יש ברשות היקב כ-600 דונם של כרמים, שמהם הוא מייצר כ-300 אלף בקבוקים בשנה.

למרות שמבחינה איכותית היינות של ואיירה בהחלט ראויים לכך לטעמי, היקב לא נמנה עם השמות המפורסמים של פיימונטה, בהם רינאלדי, מסקרלו, גאיה וקונטרנו. הסיבה, לדברי ג'וזפה ואיירה, נעוצה בתהליכים ששינו את פני האזור בשנות ה-80. באותה תקופה החליטו חלק מיצרני האזור, שלימים נודעו בשם "ברולו בויז", לזנוח את שיטות הייצור המסורתיות, שכללו בין השאר הבגרה של היינות בחביות גדולות וישנות, ולאמץ את הבאריק, אותן חביות 225 ליטר שבהן נוהגים להשתמש בבורדו. השימוש בחביות קטנות וחדשות נועד לשוות ליינות הברולו, שצבעם בהיר ומרקמם קשוח בצעירותם, אופי עגול ומלא יותר שיקרוץ לשוק האמריקאי אשר גילה חיבה ליינות מהסוג הזה. המהלך הזה, שנחל הצלחה, לפחות זמנית, פילג את יצרני האזור לשני מחנות: המודרניים והמסורתיים.

"למעשה", טוען ג'וזפה, כ"שהברולו בויז התחילו עם הבאריק, זה היה כבר כמה שנים אחרי שאבא שלי ניסה את זה. הוא הבין שהשימוש בחביות הללו כבד מדי ליין וחדל מכך. וכשהחלה הפריצה הבינלאומית שלהם הוא החליט ללכת בדרך שלו והמשיך לייצר יינות מסורתיים. הוא היה יכול לקבל הכרה תקשורתית ומחיר טוב יותר על היין, אבל זה לא היה לטעמו".

למרות הבחירה הסגנונית, ג'וזפה מספר שאביו נמנע מלשייך את עצמו לזרם ספציפי. היום, כאשר הוא עצמו היינן הראשי של היקב, ג'וזפה מתאר את ואיירה כיקב מסורתי שמאמץ שיטות מודרניות לשמירה על ניקיון ותקינות היין. "אף אחד כבר לא ממש אוהב את המונחים 'מודרני' ו'מסורתי'", הוא מוסיף, "ולמרות שיש עדיין קיצוניות בשני הצדדים, הגבולות היטשטשו וגם יצרנים מסורתיים מקפידים על מרתף נקי ובקרת טמפרטורה. לכן אני חושב שזה הרגע הגדול של ברולו: הוא מגיע עם הידיעה שאפשר להתקיים זה לצד זה. כשהדיון על טכניקת עשיית היין הושם בצד, התפנה מקום להוסיף וללמוד את הטרואר המקומי".

לישראל מגיע מגוון רחב של יינות ואיירה (יבוא של דני גליל), ובטרם פונים ליינות הברולו, היהלום שבכתר, כדאי לעבור דרך הפשטות הכובשת של היינות האזוריים ה"פשוטים" יותר של היקב, כדי להתוודע לעשייה. Luigi Baudana Dragon 2016 הוא יין לבן מענבי ריזלינג, נאשטה, שרדונה וסוביניון בלאן, עם אחיזה נהדרת של החיך וטעמי פרי הדר מתובלים בפיקנטיות. תמורה נהדרת למחיר (80 שקל). ה-Langhe Rosso 2013, בלנד אדום של נביולו, ברברה, דולצ'טו, פרייזה ופינו נואר, הוא יין פרחוני שמתאפיין בפרי בהיר ורענן הנמצא בדיוק כעת בחלון השתייה המתאים לו (80 שקל). Barbera d'Alba 2015 מורכב מענבי ברברה משישה כרמים של היקב. היין מתיישן בעיקר במכלים ומעט ממנו בחביות גדולות וישנות, ומציג פרי יער אדום ורענן עם טאנינים שרומזים למתיקות ותיבול מפולפל בנדיבות (95 שקל). ה-Barbera superiore 2013, שמקורו בכרם שעיקרו ענבי נביולו המשמשים ליצירת ברולו, כבר מפגין עליית מדרגה בכל מה שנוגע לריכוז ולמורכבות הפרי, לצד אותו תיבול מפולפל ופיקנטי של מהדורת הברברה הסטנדרטית (175 שקל). Langhe Nebbiolo 2015 הוא יין פשוט ויפהפה, המיוצר מענבי נביולו שבעבר שימשו לייצור ברולו ונותרו מחוץ לגבולות האזור הנוכחיים. בניגוד לברולו, בוואיירה החליטו לייצר את היין הזה במכלי נירוסטה בלבד, והוא חושף את הצד הפרחוני ואת הטאנינים הטבעיים המובנים בזן הענבים הזה (110 שקל).

בטעימה הנוכחית דגמתי שני יינות ברולו. ה-Barolo Bricco Delle Viole 2013 הוא ברולו אלגנטי, רב שכבתי ובעל חוט שדרה טאני מרשים, אך הוא רחוק מלהיות מוכן לשתייה, והוא מיועד ליישון של חמש־שש שנים לכל הפחות (340 שקל).Barolo Albe 2013 הוא ברולו נגיש יותר של היקב מבחינת המוכנות לשתייה. זהו בלנד של שלושה כרמים, שמופיע על החיך עם נפח יפה של פרי מינרלי, פרחוני ומתובל, וטאנינים שיכולים לקחת את היין לפחות עשור נוסף קדימה. במחיר של 195 שקל, לא קל למצוא יינות ברולו נוספים ברמה הזאת.

"יש בברולו יצרנים שכועסים עלינו על המחיר של האלבה", אומר ג'וזפה ואיירה. "אני לא רוצה לשפוט אחרים, אבל אני לא חושב שצריכים להיות עשירים כדי לשתות ואיירה. אנחנו רוצים שגם מוזיקאים, אוהבי יין צעירים ואנשים עם רגישות לא פחות מכסף ייחשפו ליין שלנו. אחרי הכל, זו חקלאות, לא רק השקעה כלכלית".