האם אישורם של 7 זני ענבים חדשים בבורדו מנבא את סוף עידן אזורי היין כפי שהכרנו אותם?

כחלק מההתמודדות עם אתגרי ההתחממות הגלובלית, התקבלה בחודש שעבר החלטה מהפכנית שעשויה לאפשר נטיעות של שבעה זני ענבים חדשים בבורדו שבצרפת. האם ניתנה האות לאזורי יין מסורתיים נוספים להתעורר ולהבין שדברים עומדים להשתנות?

בעוד שבישראל, על שלל הסוגיות הביטחוניות והמחלוקות הפנימיות שלה, נדחקים נושאים סביבתיים לתחתית סדר העדיפויות (אנחנו לפני בחירות ואין אף מפלגה שבכלל רומזת שאיכפת לה מנושאים כאלה), נדמה שברחבי העולם המערבי נושאים כגון ההתחממות הגלובלית ועתיד היקום תופסים נפח גדול בהרבה בשיח הציבורי. ההנחה הזו נכונה שבעתיים כאשר מדובר בעולם היין. השיח סביב נושא ההתחממות הגלובלית, תופעה שתמיד נתפשה כרחוקה והיפותטית, הפך בשנתיים האחרונות למשהו שאי אפשר להתחמק ממנו. אין היום שיחה עם כורם או יצרן יין שלא מתנקזת להשפעות של התחממות כדור הארץ על ענף היין, ואילו בכנס היין MUST שבו נכחתי לאחרונה לא הוטל ספק בכך שזה הנושא שמעסיק את כולם יותר מכל.

אם עד עכשיו עוד היה נדמה שהמאמצים שמושקעים בהתמודדות עם אתגרי ההתחממות מתמקדים בעיקר בדיבורים על עתיד אפוקליפטי, אז הבשורה שהגיעה בחודש שעבר מבורדו הדליקה את כל הנורות האדומות והוכיחה שהעתיד כבר כאן. בצעד יוצא דופן, קל וחומר עבור אזור מסורתי ושמרן כבורדו, הודיע בתחילת יולי סינדיקט יצרני היין של האפלסיונים (אזורי יין מוסדרים)  Bordeaux  ו- Bordeaux Superieur כי בתום ישיבה הוחלט פה-אחד על אישורם של 7 זני ענבים חדשים לנטיעה ושימוש בגבולות האזור. ההחלטה הזו, שהיא ללא ספק צעד מהפכני, דרושה עדיין את אישור ב-INAO, הגוף שמפקח על ניהול האפלסיונים בצרפת, אך בין אם תתקבל או שלא נראה שהרכבת בדרך למלחמה של מדינות העולם הישן בהתחממות הגלובלית עזבה סופית את התחנה.

7 זנים חדשים

ההודעה שיצאה מהסינדיקט כללה שמות של שבעה זנים שלא נכללו עד עתה ביינות הבורדולזיים, ארבעה מהם אדומים ושלושה לבנים. על הזנים האדומים נמנים ענבי טוריגה נאסיונל, ארינרנואה, מרסלאן וקאסטטס, ואילו שלושת הזנים הלבנים הם אלבריניו, פטיט מנסאנג וליליורילה. מאחורי בחירת הזנים עמדו עקרונות של עמידות בפני מחלות ורקבון, פוטנציאל לבציר מאוחר ויכולת לשמר חומצה ונפח לנוכח הטמפרטורות הגבוהות שנמדדו באירופה כבר בקיץ הנוכחי.

במידה והתכנית תואושר על-ידי ה-INAO, הכרמים הראשונים עתידים להישתל כבר בשנת 2020, כאשר תקופת המבחן עומדת על 10 שנים עם אפשרות להארכה של עשר שנים נוספות. בתוך תקופת המבחן הזו, מגדלים יוכלו לטעת זנים חדשים בכמות שלא תעלה על 5% אחוז משטח הכרם ואילו יצרנים יוגבלו בכך שיוכלו לשלב בבלנד הסופי עד 10% של יין מהזנים הניסיוניים. במגזין היין העסקי מינינגר, שיוצא לאור בגרמניה, צוטט כריסטוף פיאט משאטו קורונו, יצרן של בורדו ובורדו סופריור, באומרו שההצבעה על זני הענבים החדשים היא צעד נפלא אך שיש עוד הרבה מה לעשות. "אנחנו עדיין רחוקים מאוד מנטיעת זנים שאנחנו צריכים" צוטט פיאט, "זנים פוליגנטיים, עמידים במחלות והיברידיים. לא נוכל להמשיך לייצר יינות מרלו עם 16 אחוז אלכוהול וכל מי שעבד בשווקי היין העולמיים יודע את זה" סיכם פיאט.

מה המשמעות המיידית?

טוב, אפשר להירגע, זה לא ששאטו לאטור או שאטו לאפיט-רוטשילד עומדים להוציא בקרוב בלנד של טוריגה נאסיונל עם פטיט מנסאנג. נכון לעכשיו, ההחלטה אינה מתייחסת כלל לאזורי היין החשובים והמפורסמים של בורדו כמו פוייאק, מארגו, סנט אסטף וסנט-ז'וליין. אם תתקבל, היא תחול על אזורי יין נחותים יותר בבורדו אך כאלה שכוללים בשטחם אלפי יקבים. אלה אמנם יקבים שברובם המכריע אינם מוכרים בשמם למרבית שוחרי היין,  וחלקם אף מייצרים יין בורדו גנרי לחלוטין, אך אין ספק שיינות שיכללו זנים חדשים, שלפי הערכה יצאו לשוק מתישהו סביב 2025 (בהנחה שאכן יהיו נטיעות ב-2020), ייצרו איזשהו הייפ חדש סביב היקבים הפחות אציליים של בורדו שחוסים בצילם של יקבי האזור היוקרתיים והאיקוניים במשך כל ימות השנה. 15 דקות התהילה של שאטו קורונו.

המשמעות לטווח ארוך

בהרצאה של MW פדרו באלסטרוס שבה נכחתי לאחרונה, טען מומחה היין הספרדי הוותיק כי ההתחממות הגלובלית תביא עם הזמן לקיצו של דגם האפלסיון (אזור יין מפוקח) כפי שהכרנו אותו. הצורך במציאת זנים חדשים שיתאימו לשינוי האקלים ובאימוץ טכניקות וטכנולוגיות (השקייה בין היתר) שיאפשרו את המשך עשיית היין בעולם לא יותירו ברירה גם בפני השמרנים האדוקים ביותר.

האם בהכרח מדובר בצעד נורא כל-כך? אני ממש לא בטוח. אזורי היין הראשונים בעולם קמו בעיקר כדי לעגן את שמות האזורים בחוק ולסייע ליצרני היין באזורים מצליחים להילחם בזיופים. פיתוח נוסף של המודל היה קביעה של סטנדרטים אחידים למגדלים וליצרנים כדי לקבע את איכויות היין שנושא על תוויתו את שם האזור ולייצר היררכיה מסודרת. במשך שנים הצעדים הללו הוכיחו את עצמם כחיוניים ודחפו את איכות היינות כלפי מעלה, בעיקר בתקופות שבהן יצרנים רבים התפתו ללכת בעקבות כמויות על חשבון איכויות.

השאלה היא האם בעידן המודרני, לנוכח השינויים האקלימיים וההתרחבות המשמעותית של ייצור יין למדינות נוספות בעולם החדש, יש עדיין מקום לשמור על דגמים נוקשים כל-כך שמאפשרים מעט מאוד גמישות ופרגמטיות בעת עשיית היין. לפחות לתפישתי, העקרונות שנותרו חשובים כשהיו הם שמירה על אזוריות ועל מדדים אחידים בכרם וביקב, אך את אלו ניתן להתאים למציאות החדשה ובכך להמשיך למנוע מיצרנים לשווק יינות אזוריים באיכויות שיכתימו את שם האזור שנבנה במשך מאות של שנים.

במובן הזה, יש לשאול מדוע אפוא יש להיצמד לאותן הגבלות של זנים שנעשו בעבר? הלא חלק ניכר מאותן בחירות של זנים נעשו באותה עת ממניעים פוליטיים-כלכליים-לוגיסטיים. סוביניון בלאן, המלך של עמק הלואר, התקבל יפה כל-כך בסאנסר אחרי הפילוקסרה בעיקר כי הפגין יכולות לנפק עמידות ואיכויות גבוהות כשהוא נטוע על גביהן של כנות אמריקאיות. לפני כן, היו אלו בכלל זנים אדומים ששלטו בסאנסר. ומה לגבי זן המרלו המפורסם של הגדה הימנית בבורדו? הוא זכה למעמד העל שממנו הוא נהנה היום לא מעט בגלל היבולים הבטוחים יחסית שהביאו את הממשל הצרפתי לדחוף את נטיעותיו באזור הגדה הימנית בבורדו לאחר הקרה שפקדה אותו באמצע המאה הקודמת.

לפחות לטעמי, אין למי שמאמין בטרואר צורך בגישה דתית ודיכטומית כלפי הגבלה זנית. חלק מקסמו של הטרואר טמון ביכולת לחקור ולפתח אותו כל הזמן, אולי אפילו באופן שלא ימוצה לעולם, בטח כאשר ניתן לזהות היום למעלה מ-5000 זני ענבים. ועדיין, גם אחרי שכתבתי את כל זה, לא יהיה פשוט להסתגל ליין בורדו שלא מושתת על הזנים הקלאסיים של הבלנד הבורדולזי. אבל הנכדים שלי? הם כבר יתענגו על בקבוק פטיט מנסאנג בורדולזי משובח.