ג'יימס של סוסון ים חוגג עשרה בצירים בזמן שהכמויות רק הולכות ומתמעטות

זאב דוניה מציין עשרה בצירים מאז יצא ג'יימס לראשונה, נכנס לתהליך של שיקום הגפנים המזדקנות ומצרף אליו ליקב את את היינן הצעיר אייל דרורי, באחד השידוכים המעניינים והמבטיחים של השנה החדשה

החל בשנותיה המוקדמות, תעשיית היין הישראלית המודרנית נתנה עדיפות מוחלטת ליינות אדומים. נטיעות של זנים אדומים נעשו פי כמה יותר מאשר נטיעות של זנים לבנים, וכפועל יוצא שוק היין המקומי הציע מבחר גדול בהרבה של יינות אדומים. בין אם הביצה קדמה לתרנגולת או להפך, צרכני היין הישראלים של האייטיז והניינטיז יישרו קו עם המגמה ודבקו בהעדפה מובהקת ליינות אדומים. ישראלים רבים, לרבות שוחרי יין, תפשו יין לבן כמוצר משני בחשיבותו, מעין יין משלים שתפקידו למלא משבצת של "משהו קר וקליל" לפני שעוברים לדבר האדום והאמיתי.

גם אם נותרו פה ושם שאריות להלך המחשבה הארכאי הזה, למרבה השמחה הוא כבר לא ממש רלוונטי לימינו. זה לא אומר שישראל היא כבר לא מדינה "אדומה" כשזה מגיע ליין, אך הפערים הולכים ומצטמצמים עם הזמן. לראיה, יצרני יין ישראלים מנהלים היום מרדף אחר מקורות לאספקת ענבים לבנים איכותיים, ישנה עלייה מתמדת בנטיעות חדשות של זנים לבנים ואילו קהל הצרכנים מצדו למד להעריך את סגולותיהם של יינות לבנים ומוכן להשקיע בהם מכספו לא פחות מאשר באדומים. זה עוד לפני שפתחנו בכלל את נושא מגפת השאבלי שפשתה ברחובות תל-אביב.

על רקע הדלילות היחסית ביינות לבנים, מעניינים ומקומיים בעשור הראשון למילניום, אין זה מפתיע שתקופה זו של ענף היין הישראלי לא ניפקה כמעט יינות לבנים איקונים, קרי יינות שהקהל מכיר וחוזר אליהם בציר אחרי בציר. יינות איקונים מקומיים אדומים, לעומת זאת, התפתחו כאן בשפע: קצרין של רמה"ג, קברנה סוביניון לא מסונן של סגל, קברנה ספיישל רזרב של מרגלית וגראן וין של קסטל הם רק קצה הקרחון. כמה יינות לבנים מקומיים הייתם יכולים למקם לפני חמש-עשרה שנים על אותה משבצת של ארבעת הנחשקים הללו? מעט מאוד.

בקבוצה המצומצמת הזו של איקונים לבנים ותיקים, אי-אפשר שלא לכלול את ג'יימס של יקב סוסון-ים, שיצא השנה לשוק בפעם העשירית מאז השיק היינן זאב דוניא את בציר 2006 . דוניה אולי לא כיוון לכך, אבל היין הזה הגיח לעולם עם מאפיינים מושלמים כדי להפוך אותו לאיקון מקומי: הוא נוצר על טהרת ענבי שנין בלאן בתקופה בה כמעט אף אחד לא עשה זאת (גם היום יש מעטים בישראל); הוא נשא את שמו של רוני ג'יימס, מייסד יקב צרעה ומחלוציו החשובים של ענף היין הישראלי, שהלך באותה תקופה לעולמו, ויש לו את טביעת האצבע המיוחדת של דוניה שמורגשת בכל אחד מיינותיו של היקב הקטן מבר-גיורא.

לכבוד השקתו של ג'יימס 2016 (שנעשתה לפני מספר חודשים, עוד בזמן בניית האתר שלפניכם), קיים דוניה טעימת אורך של חמשת הבצירים האחרונים, בה נכח גם הכורם ברוך לנגר, שגפניו מספקות את ענבי השנין בלאן מאז בציר הביכורים.

45 שנים לאחר נטיעתו, הכרם של משפחת לנגר בקדרון הוא מוותיקי הכרמים מהם מיוצר היום יין בישראל. עד 2006, עוד היו מיועדים יבולי הכרם ליצירת מיץ ענבים, תירוש, מה שיכול להעיד על מעמדם של ענבי השנין בלאן בישראל באותה העת. דוניה, שהוקסם אז מיינות שנין בלאן דרום-אפריקאיים שטעם, חיפש ענבים כדי לייצר את המקבילה הישראלית, ושיתוף הפעולה עם לנגר קרם עור וגידים. לאחר שהתחייב לרכוש את כל תוצרת הכרם, העביר אותו דוניה לדגם של חקלאות בעל.

בשנים הראשונות, סיפק הכרם ענבים מהם יוצרו כ-5500 בקבוקים, שהפכו את ג'יימס ליין שמיוצר בכמות הגדולה ביותר על-ידי היקב, וכפועל יוצא מכך גם ליין המזוהה עמו ביותר. החל מ-2016, מספר דוניה, הזדקנות הגפנים הביאה לירידה דרסטית ביבולים. בבציר 2017 כבר יופיעו על המדפים רק 3000 בקבוקי ג'יימס ומכאן הכמות צפויה עוד ללכת ולפחות. עבור יקב בסדר גודל של סוסון-ים, מדובר בקיצוץ משמעותי מאוד.

כדי לנסות ולהחזיר את הכרם לכמויות היבול הקודמות, שבין כה וכה לא היו גבוהות במיוחד, החלו לנגר ודוניה בתהליך הדרגתי ומשותף של שיקום הכרם, במסגרתו מתבצע בכל שנה גיזום דרסטי של זמורות הגפנים בחלק אחר של הכרם. מדובר אפוא במהלך שרק ימשיך את הצניחה החופשית בכמויות, אך הוא טומן בחובו תקווה לימים בהם ישוב הכרם לתגמל בכמויות ראויות של פרי איכותי שמקורו בגפנים בוגרות. ואם טעימת האורך של ג'יימס הוכיחה משהו, זה שאכן מדובר בפרי שמסוגל להפיק יינות מצוינים שאף מתבגרים בחן. ג'יימס 2012 הרגיש רענן, אנרגטי ואלגנטי, וב-2014 התקבל יין עשיר בטעמים, מתובל, שמנוני, ארוך ויפהפה.

באותה הזדמנות, אולי בדרך להתהוותו של איקון מקומי נוסף, שחרר דוניה גם את PureKu 2016. זהו בציר חדש ליין האדום הזני מענבי קונואז, שחלקם האחר מופנה לבלנדים של סוסון-ים שמיוצרים בהשראת עמק הרון. למיטב ידיעתי, זהו היין הישראלי היחיד שמיוצר מהזן הזה, מה גם שבעולם לא קל למצוא ביטויים זניים טהורים שלו. היין מקסים והכמויות, אם הבנתם נכון את הלך הרוח של הסוסון, מזעריות, כך שכדאי לשים יד על הממתק הזה.

לסיום, סקופ קטן: זה כבר כמה שנים, זאת לאחר שהשידוך עם היינן דרור אנגלשטיין התפרק, שדוניה מחפש רוח צעירה שתעזור לו לסחוב את היקב לעידן הבא. כעת, ניתן לפרסם שהיינן אייל דרורי, שעזב ממש לאחרונה את משרתו כיינן שלישי ברקנאטי, מצטרף לצוות המשפחתי המצומצם של סוסון-ים.

דרורי, שסיים לימודי כורמות ויין בפיימונטה, הוא מהייננים הצעירים, המוכשרים והמבטיחים ביותר שפועלים כאן. הוא מביא עמו ידע עצום, סקרנות ובעיקר המון תשוקה למקצוע. מעניין יהיה לראות כיצד שילוב הכוחות הזה, שלפחות על הנייר נראה כמשלים אחד את השני, יבוא לידי ביטוי ביינות העתידיים של היקב.

 

ג'יימס 2016

אולי הג'יימס היפה והמדויק ביותר שיוצר עד כה. למרות שהות של שנה בחביות, אין זכר באף ובחך לעץ, ונוכחותו תורמת בעיקר להעצמת ממדי נפחו ורוחבו של היין, שמציג מרקם עשיר ועגול. טעמי הפרי נהדרים ומרמזים לתפוח ירוק, ליים ויערת-דבש, ואליהם מתווסף תיבול שתורם רובד נוסף של עומק. על-אף העושר, היין משדר רעננות ואנרגטיות לכל אורך הלגימה ומותיר אחריו סיומת ארוכה, מינרלית ואלגנטית. נהדר. ציון:92

PureKU 2016

מיוצר מ-100% ענבי קונואז, זן שמזוהה בעיקר עם יינות הבלנד של דרום עמק הרון ומופיע רק לעיתים רחוקות כשחקן ראשי. אם להסתמך על הדוגמה הזו, בהחלט יש לכך מקום. הצבע בהיר בסגנון פינו-נוארי והאף מפולפל וזורק ישירות לדרום הרון עם תיבול של גאריג וליקריץ. על החך, יש לו את תחושת הליקריות שאני מזהה ואוהב ביינות האדומים של דוניה, והוא מצליח לשלב קלות-משקל ושתיות לצד עומק ועושר טעמים. יין רך, שלם וגסטרונומי, מאוד מאוזן, שאולי מרמז לנו משהו על תפקידם של זני הרון בעתידו של ענף היין היין הישראלי. ציון:91