אולי זה הזמן לתת הזדמנות נוספת לאמרונה

חובבי יין מנוסים נוטים להשאיר את האמרונה מאחור לטובת טעמים מעודנים יותר, אבל החורף במיוחד מזמין חזרה לחוויה העוצמתית שהוא מספק

נדמה כי לחובבי היין בישראל, אנשים שגילו תחילה עניין קל בלבד והפכו עם השנים לקונוסרים רציניים, יש מסלול קבוע ביחסם ליין האיטלקי אמרונה דלה ולפוליצ'לה (Amarone Della Valpolicella). בשלב הראשון, פרק הזמן שבו מתחילים לחקור את עולם היין ומגלים את נפלאותיו כמו בהתאהבות ראשונה, האמרונה הוא מוצר נחשק מאין כמותו, ולא בכדי. הוא גדול, עשיר, מוחצן ומלא עוצמה, הוא יקר, יוקרתי וניצב בראש ההיררכיה באזור גידולו, יש לו שם קליט ולא צריך לחפש אותו יותר מדי, שכן הוא דייר של קבע בכל חנות יין. מעבר לזאת, הוא שובה את לבם של המצטרפים החדשים בסיפור המיוחד והמסורתי של דרך הפקתו, בשפע המסחרר של ניחוחות וטעמים ובמתיקות שמעניקה, אם לשאול ביטוי מעולם האוכל, כמה רגעים של נחמה, אפופים במעטפת מפנקת של 16% אלכוהול, לפעמים יותר.

במהלך השנים, עם התפתחותם של החיך, הניסיון והטעם האישי, מתרחשת תפנית. רבים מאוהבי היין נחשפים לעולמות וסגנונות חדשים, ומגלים שניתן לייצר יינות מרגשים גם בעוצמות מרומזות ומעודנות בהרבה. זה לרוב השלב שבו הם מותירים את האמרונה מאחור, ולא זו בלבד שאינם חושקים בו כבעבר, אלא שהם נועלים אותו במגירה השמורה לשיירי עבר שלא רוצים להיזכר בהם, כמו להקה שמתכחשת לחומרים מראשית דרכה. אבל אף פעם לא מאוחר מדי לפניית פרסה, וגם חברי "רדיוהד", שקרוב לשני עשורים סירבו לשיר בהופעות את להיטם הראשון "קריפ", התרצו לבסוף וביצעו אותו לאחרונה בהופעה בתל אביב. באותה מידה, לחזור עתה לאמרונה, דווקא ממקום בוגר ובשל, זה לצעוד קצת אחורה ולפתח, לצד היכולת להעריך מתינות, גם את היכולת ליהנות לפעמים מחוויה עוצמתית של משהו גדול מהחיים. מה גם שדברים משתנים, ובשנים האחרונות נדמה שיצרני אמרונה טובים מפחיתים עוצמות ויוצרים יינות מאוזנים ומאופקים יותר.

מקורו של האמרונה – המיוצר מענבים מיובשים – באזור היין הממוסד ולפוליצ'לה (שפירוש שמו המילולי – "עמק מרובה מרתפים" – מעיד על היסטוריית היין הענפה שלו), המשתרע צפונית לעיר ורונה, באזור ונטו הפורה שבצפון מזרח איטליה. זני הענבים המרכזיים והייחודים המותרים לשימוש ביינות ולפוליצ'לה הם קורווינה, הזן המובחר של האזור, קורווינונה, מולינארה ורונדינלה. מלבד אמרונה – שכאמור ניצב בראש הפירמידה – מיוצרים באזור יינות נוספים, שמופקים בדרך המוכרת: ולפוליצ'לה קלאסיקו, שהם בדרך כלל יינות יומיומיים קלים שלא יושנו בחביות, ומעליהם בסולם יינות ולפוליצ'לה סופריורה וכן ולפוליצ'לה סופריורה ריפאסו, הצובר בשנים האחרונות פופולריות כאמרונה לעניים. וישנו גם הרצ'וטו, יין מתוק שמיוצר גם הוא מענבים מיובשים ונחשב ליין ההיסטורי של האזור. למעשה, בין שמדובר באגדה אורבנית או בסיפור אמיתי, יש המייחסים את הופעת האמרונה, בשנות ה-50 של המאה הקודמת, לטעות שעשה אחד הייננים המקומיים בניסיון להכין רצ'וטו.

אמרונה הוא מוצר יקר, ולא רק משום שהפך עם השנים למותג, אלא גם בגלל תהליך ייבוש הענבים הייחודי לו, אפאסימנטו, שמצריך כמות כפולה של ענבים מאשר ביין רגיל. לצורך קבלת הענבים הרצויים, הבציר מבוצע מעט מאוחר מהרגיל (אמצע אוקטובר), כשהענבים בבשלות מלאה, ולאחריו מתחיל האפאסימנטו, שעל פי חוק אמור להימשך לפחות עד דצמבר. בפרק הזמן הזה מצטמקים הענבים ומאבדים כ-40% ממשקלם, כך שטעמיהם מתרכזים ומתעשרים ושיעור האלכוהול עולה בהתאם (לפי התקן, השיעור המינימלי הוא 14%, אך ברוב המקרים הוא 15% לפחות). לאחר סחיטת המיץ מהענבים המצומקים, מתחיל תהליך תסיסה ארוך שעשוי להגיע ל-50 ימים. בסופו מוכנסים היינות ליישון בחביות לשנתיים לפחות, ואת קליפות הענבים ששימשו לאמרונה מצרפים חלק מהיצרנים ליין ולפוליצ'לה רגיל במטרה להעשירו (היין שמתקבל הוא הריפאסו, שמחירו פחות ממחצית ממחיר האמרונה, מה שהפך אותו לפופולרי בעולם והקפיץ את ייצורו).

בעבר בוצע ייבוש הענבים באופן מסורתי על הגבעות של ולפוליצ'לה בתלייה או על גבי מחצלות, ואילו חביות עץ גדולות שימשו ליישון היינות. היום, למעט כמה יצרנים שדוגלים בשיטות המסורתיות (קינטארלי הוא המפורסם שבהם למי שיש לו 300 דולר מיותרים), רובם משתמשים בחדרי ייבוש ייעודיים שבהם הטמפרטורה מנוטרת, מתוך כוונה להגן על היינות ממזיקים ולשמור על ניקיונם, ואילו היישון מתבצע בעיקר בחביות אלון קטנות וחדשות. כך מתקבלים אמנם יינות נקיים ותקינים יותר, אך לא אחת במחיר של ירידה בשונות שבין היינות והכנסתם למסגרת מהונדסת יותר.

כשאמרונה הוא במיטבו, מתקיים בו איזון מופלא בין עושר הפרי, התיבול המתקתק והחמיצות, שמשווה לו רעננות ויכולת השתבחות רבת שנים בבקבוק. אלא שאם בעבר נהגו להשתמש לשם כך בטובים שבענבי האזור, הרי הפיכתו של האמרונה למותג יצוא מבוקש בעידן שבו כסף הוא חזות הכל הניעה את איגוד יצרני האזור לפעול להרחבת השטח המותר לגידול ענביו. כעת הענבים נבצרים לא רק בגבעות (האזור המקורי, שמכונה על הבקבוק "קלאסיקו") אלא יותר ויותר באזורים מישוריים שמצטיינים ביבולים גבוהים. זה לא אומר שאין אמרונה מוצלח מחוץ לקלאסיקו, אך המגמה הזאת גרמה לריבוי יינות שלא כולם עושים חסד לשם הידוע (למרבה השמחה, יינות האמרונה שמיובאים לישראל הם ברובם של יצרנים איכותיים).

אין ספק שאמרונה הוא לא משקה ליומיום, אבל שמרו לעצמכם מתכון לערב גשום במיוחד. כוס אמרונה, חריץ של גבינה וסדרה טובה בנטפליקס. נחמה.

יינות אמרונה דלה ולפוליצ'לה
יינות אמרונה דלה ולפוליצ'לה

יינות אמרונה מומלצים שמשווקים בישראל (סדר אקראי):

1. Masi Amarone della Valpolicella Classico Costasera 2011
עשיר וקטיפתי, מאוזן ויפהפה, עם תיבול מתקתק עדין וחמיצות נהדרת (יבוא: צרפת־ישראל, 249 שקל)

2. Tedeschi Amarone della Valpolicella 2012
פרי כהה ובשל, חייתי, מתיקות מזמינה ואיזון שגורם לכך שלא מרגישים את 16% האלכוהול. נהדר, וזה עוד מבציר שנחשב בינוני (המגש שקד, 259 שקל)

3. Allegrini Amarone della Valpolicella Corte Giara 2014
מסדרת היינות הבסיסית יותר של אלגריני, קורטה ג'יארה. נגיש ומאוזן, רענן ולא מוגזם, הפרי מתובל ומפתה, גם אם לא מדובר באמרונה המורכב והעשיר ביותר. מי שמוכן להיפרד מסכום של יותר מ-400 שקל, יכול לקבל את האמרונה בסדרה הגבוהה יותר של אלגריני, שהוא באופן מסורתי מהטובים שיש לאזור להציע (הכרם, 197 שקל)

4. Monte Zovo Amarone della Valpolicella 2013
אמרונה מהיקב של משפחת קוטיני, שנעזרת בשירותיו של יועץ היין ריקרדו קוטארלה. פרי דחוס ועשיר, מרקם רך ועגול, המון נדיבות ותיבול מתקתק יפהפה. במחיר כזה, מדובר במציאה לחובבי האמרונה (הכרם, 175 שקל)