ראיון בלעדי עם אריק אסימוב, מבקר היין של הניו-יורק טיימס

 אריק אסימוב מאמין שעבודתו היא להביע דעה ולא לאשר את טעם הקהל, מעצבן את מבקרי היין האחרים וחושב שרוברט פארקר היה טראמפי עוד לפני עידן דונלד טראמפ. ראיון

 

ספטמבר 2017, ניו-יורק. אני חוצה את סף מפתן הדלת של מסעדת נורת' אנד גריל, אז עדיין אחת הנקודות החמות במנהטן והיום כבר מסעדה בסטטוס של ז"ל. הסומלייה המקומי מקבל את פניי בנימוס אמריקאי מעושה שלא מצליח להסתיר מערכת עצבים שנמצאת על-סף קריסה. לצורך טעימה בהנחייתי שתוכננה להיערך במסעדה באותו יום בחברת אריק אסימוב, מבקר היין של הניו-יורק טיימס, הגיעו למסעדה בטפטוף יומיומי יינות שיצאו ברכבת אווירית מישראל. הסומלייה, שנדרש לטפל ביינות ולאחסנם עד ליום המיוחל, לא ממש אהב את הרעיון הזה.

הטעימה במנהטן, אולי הנרחבת ביותר של יינות ישראליים בארה"ב מבחינה כמותית, נערכה ביוזמתו ובחסותו של מייק וורהאוס, חבר משותף לי ולאסימוב, שחולק חיבה מיוחדת ליינות ישראל. הרעיון הכללי היה לייצר עבור מבקר היין של הטיימס, שהיכרותו עם ענף היין הישראלי מוגבלת, טעימה רחבה שתספק נקודת מבט עדכנית על כל מה שקורה בעת הזו בענף היין הישראלי. מלבד אסימוב נכח בטעימה גם לוי דלתון, שמשדר מזה שנים את פודקאסט היין המעולה I'll Drink To That, וצמד אנשי יין ישראלים שמתגוררים בניו-יורק: הסומלייה המוערך אבירם תורג'מן ואור רכס, שמועסק בחברה שמתמחה בייבוא יין מספרד ופורטוגל. לאחר שיושרו ההדורים עם הסומלייה ועל השולחן ניצבו בשלשות ובסדר מופתי 70 יינות שהגיעו מישראל, ניצלתי  את השעה שקדמה לטעימה לטובת ראיון אישי עם אריק אסימוב, עיתונאי יין נפלא שאני מאוד נהנה לקרוא לאורך השנים. התכנון היה, מן הסתם, לפרסם את הראיון במסגרת המדור שלי ב"הארץ", אך בשל התפתחות העניינים הוא המתין אצלי בסבלנות יותר משנה על הכונן הקשיח וחיכה לרגע הנכון. כעת, אני שמח לפרסמו.

אריק אסימוב נולד בבת'פייג' שבמדינת ניו-יורק בשנת 1957. אם שם משפחתו מצלצל לכם מוכר, זה כנראה בשל היותו אחיין של סופר המד"ב אייזק אסימוב. את דרכו בניו-יורק טיימס הוא החל לפני 35 שנה כעורך, ולאחר מכן פרסם במשך למעלה מעשור טור של ביקורת מסעדות עד 25 דולרים שזכה להצלחה גדולה. מאז 2004, הוא משמש ככתב ומבקר היין של העיתון, במסגרתו הוא מפרסם שני טורים שעוסקים ביין: Wine of the Times  ו-The Pour. בשנת 2012, הוציא אסימוב לאור את ספרו How to Love Wine, שעסק בעיקר בניסיון להפיג את חששן של הבריות מיין ובניפוץ מיתוסים שנקשרו במשקה הזה לאורך ההיסטוריה.

מעבר להיותו דוגמה ומופת לכתיבה על יין, הפגישה עם אסימוב חשפה בפניי אישיות מרשימה ויוצאת דופן. מדובר באדם צנוע ונעים הליכות, לא דבר של מה בכך בעולם יין עמוס אגו וחשיבות עצמית. התכונות הללו, בצירוף התשוקה האותנטית שלו לעולם הקולינריה, ניבטים היטב מטורי היין שלו, במסגרתם הוא הצליח, לפחות לטעמי, לזקק בדיוק רב תמהיל נכון של כתיבה נגישה ואינטלקטואלית, הבעת עמדה ביקורתית ויכולת לספר סיפור שלוקח את הקורא למסע שחורג מגבולות כוס היין שנמצאת מולו. כנראה שרק באופן הזה ניתן לכתוב טור יין במשך יותר מ-15 שנה ולהישאר רענן, רלוונטי ומעניין.

אני אפתח את הראיון בשאלה הראשונה שתמיד שואלים אותי: איך הגעת לעולם היין?

למעשה הגעתי ליין באמצעות אוכל, שהיה תחום העניין הראשוני שלי הרבה לפני שזה הפך למקצוע. כנער, פיתחתי אובססיה לתחום האוכל, אך כמו אמריקאים רבים בני דורי נאלצתי להרחיק עד צרפת כדי לגלות את זה. כשהייתי בן 14, טיילתי עם אבי בצרפת והוא לקח אותי למסעדה. האוכל היה כל-כך שונה ממה שהכרתי אז מארצות-הברית, ואמרתי לעצמי שזו חוויה שאני רוצה לחוות שוב ושוב. יין היה על השולחן באותה ארוחה, אולי בוז'ולה או איזה קוט-דו-רון, וכך התחלתי לחשוב על יין כמלווה מעצים לארוחה.

מספר שנים לאחר מכן, כסטודנט באוניברסיטת טקסס, הייתי חלק מקבוצת חברים שנהגו להיפגש בערבים, לבשל ארוחת ערב ולאכול ביחד. יין תמיד היה במפגשים הללו, ובדרך כלל זה היה איזה יין זול. אני לא חושב שבאיכותם ראוי לכנות אותם מגנומים, אבל פעמים רבות היו אלו בקבוקי יין של 1500 מ"ל באיכות נמוכה שהגיעו מדרום צרפת. יום אחד, לקראת ארוחת ערב איטלקית שתכננו, ערכתי קניות ב-Whole foods, שעכשיו היא רשת ענקית אבל אז הייתה רק חנות בודדה באוסטין, טקסס. היה להם מבחר נאה של יינות ובחרתי בקבוק מבלי שהיה לי מושג מה אני לוקח. קניתי אותו, פתחנו אותו בערב וזה היה פשוט יין מופלא. התחושה הייתה בדיוק כמו באותה ארוחה ראשונה במסעדה בפאריז: כל-כך שונה מכל מה שהכרתי עד אז ומחשבות על כך שזו חוויה שאני רוצה לחזור עליה שוב ושוב. היין היה ברברה ד'אלבה 1978 של ג'יאקומו קונטרנו, שעלה אז 7 דולר לעומת מחיר של 60 דולר היום. זו הייתה התגלות היין הראשונה עבורי. היו לי הרבה התגלויות יין מאז, אך הבקבוק הספציפי הזה הוא שגרם לי להתחיל להתעניין ביין.

אחרי שנים של עיסוק ביין, אתה עדיין חווה חוויות מהסוג הזה?

לחלוטין, ולא רק כשמדובר ביינות יוקרתיים. אמנם הייתה לי הפריבילגיה לשתות בחיי את היינות הטובים ביותר מבורגון, בורדו וברולו, יינות נפלאים, אך זה קורה גם עם יינות חדשים ופחות מיוחסים. לפני שנה וחצי ישבתי במסעדה פשוטה והגישו לי רטסינה בכוס. בדרך כלל לא מתייחסים ברצינות ליין כזה, אבל שמתי לב שהוא מגיע מיצרן טוב, גאיה. זה היה מעולה! עם סופלאקי שהוגש במסעדה השילוב היה נפלא וזו הייתה התגלות מבחינתי.

וכיצד מגיע סטודנט חובב יין מטקסס לעמדת מבקר היין של הני-יורק טיימס?

בתקופה ההיא אפילו לא ידעתי שיין הוא משהו שיש מה לכתוב לגביו. אמנם אהבתי קולינריה, אבל לא הייתה לי תכנית מסוימת לעתיד, ורציתי קודם כל לעבוד כדי להבין מה אני הולך לעשות עם החיים שלי. באופן מקרי, התגלגלתי למשרת עיתונאי בעיתון בשיקגו וזמן לא רב אחר-כך הוצעה לי משרה בניו-יורק טיימס, שאיפשרה לי לחזור ולהתגורר בעיר הולדתי. אמנם אהבתי לכתוב, אבל הם העסיקו אותי בתפקיד עורך חדשות. בזמן הזה, התחלתי לתהות אם אני יכול לכתוב משהו עבור מדור האוכל של העיתון. זו הייתה התשוקה האמיתית שלי וחשבתי שזה גם יוכל להכניס לי סכום כסף נוסף. אז התחלתי לכתוב כפרילנס על אוכל, ומהר מאוד העבירו אותי למדור האוכל, שם עבדתי כעורך וככותב מאמרים.

לעיתון היה אז מבקר יין, פרנק פריאל, שהערצתי עמוקות, כך שלא היתה ממש אפשרות לכתוב על יין למרות שהייתי מעוניין בכך. למעשה, חלק מהכתבות הראשונות שכתבתי בתחילת שנות ה-90 היו על בירה, מאחר ובאותה תקופה החלו לצוץ בניו-יורק מבשלות בוטיק ואף אחד לא כתב על התחום הזה. מאוחר יותר התחלתי לכתוב על מסעדות לא יקרות, וכך נולד טור ביקורת המסעדות עד 25 דולר. אהבתי מאוד לכתוב אותו והוא גם סיפק לי הזדמנות נהדרת לשתות מגוון רחב של יינות מרחבי העולם. לאחר פרישתו של פריאל בשנת 2004, הפכתי למבקר היין של העיתון.

האם הרגשת שאתה מוכן לתפקיד הזה? חשבת שיש לך את הכישורים הנדרשים?

הדבר החשוב שנדרש לתפקיד הזה הוא שיש לך ניסיון רב של שתיית יין מאחוריך, להיות מסוגל לחשוב עליו, לכתוב את דעתך ולא לכתוב דברים שאינך יודע. בקיצור, לא להיות מה שאתה לא. אז התשובה היא כן, הרגשתי שיש לי את הכשירות הנדרשת לכתוב על יין, בגלל שמעולם לא חשבתי לכתוב משהו שהוא מעבר לידע או לדעות שלי.

במסגרת הטור Wine of the Times, טועם אסימוב ביחד עם פאנל של אנשי מקצוע מתחום היין יינות בנושא מתחלף, בין אם מדובר באזור יין או בסגנון מסוים. היינות מדורגים בסולם של 1-4 כוכבים. בטור The Pour, הוא נכנס לנבכי עולם היין ומפרסם מאמרי עומק בנושאים שונים שמקיפים את עולם היין. בשנים האחרונות הוא אף השיק מיזם בשם 'בית ספר ליין', שמתווה לקוראים טעימת יינות מודרכת של יינות מרחבי העולם.

לאחרונה יש לי תחושה שתדירות הופעת הטור Wine of the Times פחתה משמעותית. זה נכון?

כן, אני כותב את הטור הזה פחות עכשיו. אני מוצא את הפורמט הזה מגביל, וככותב התחלתי קצת להשתעמם ממנו. מעבר לכך, אני מאמין שטעימות מאסיביות מהסוג הזה הן לא בהכרח הדרך הטובה ביותר להבין יין או לכתוב עליו. לשבת 30 שניות עם כל יין לא באמת מאפשר לצאת בהצהרות גדולות לגביו. לעורכים שלי היה חשוב שאמשיך לכתוב את הטור ולכן כפשרה החלטנו להוריד את התדירות שלו. כדי לפצות על כך, התחלתי טור חדש שנקרא בית ספר ליין. אני עושה אותו כבר שלוש שנים ואני חושב שמדובר בהצלחה. המניע של הטור הוא לגרום לאנשים להסתמך פחות על מבקרים, רשמי טעימה וציונים, ויותר על התחושה של מה שהם אוהבים או לא אוהבים. אני מנסה לתת לאנשים בטחון ועל הדרך לגרום להם לשתות ולהכיר סוגים שונים של יינות מרחבי העולם.

אתה מדבר על להסתמך פחות על מבקרים למרות שאתה מוגדר כמבקר יין. זו הסיבה שאת טעימות היין לטור אתה עושה באמצעות פאנל של טועמים? הלא ברור שכמבקר בודד יכולת לצבור לעצמך יותר השפעה.

יש חוסר הבנה לגבי הנושא הזה. פאנל הטועמים מאוד שימושי למטרת דיון, ואני למד הרבה בשיחות עם אנשים אחרים על יין. אבל בסופו של דבר, אין שם קונצנזוס והציונים שניתנים הם שלי בלבד. אני לא מחפש כוח ולא מעניין אותי אם משהו שכתבתי "מזיז בקבוקים" כפי שמבקרים אחרים אוהבים לומר. אני נותן לאנשים משהו לחשוב עליו וזה כל מה שאני מבקש מהם. לא אכפת לי מי המבקר המשפיע ביותר בעולם כפי שנהגו לכנות את רוברט פארקר.

 לפי ספרך, אפשר לחשוב שאתה אפילו קצת מזלזל בזה. זכור לי במיוחד קטע שבו אתה מנתח רשמי טעימה של מבקרים בולטים בארצות הברית כמו סטיבן טאנצר וג'יימס מולסוורת' ודי מגחיך אותם.

הרגשתי קצת רע עם העניין הזה, אבל מצד שני אלו רשמי טעימה שפורסמו לציבור אז אין שום סיבה לא לכתוב עליהם. אני ידיד של סטיבן וגם אם אראה את ג'יימס אהיה חברותי כלפיו, למרות שיש לנו חילוקי דעות לגביי נושאים רבים שקשורים ביין. אין כאן שום דבר אישי. למעשה, האדם היחיד אי-פעם שהפך את עניין אי ההסכמות ביין לאישי הוא פארקר, ואני לא חושב שזה עשה לו שירות טוב. הוא נהג לפקפק במניעים והיה דונלד טראמפי בגישה שלו לאנשים שלא הסכימו איתו עוד הרבה לפני עידן טראמפ. אני חושב שזה צמצם את ההערכה כלפיו, אבל הוא פרש לגמלאות אז אולי עדיף שלא נדבר עליו עכשיו.

הפרישה שלו מורגשת בשטח?

אני לא ממש יודע. אני חושב שהיה לו פרק זמן משמעותי של השפעה וזה היה העידן שלו. בעולם היין, אנשים נוטים להישכח די מהר. אנשים לא מדברים היום בכלל על פרנק פריאל, והוא היה אחד מכתבי היין המשפיעים ביותר בתקופתו. בסופו של דבר, פארקר ייזכר תמיד כמי שגרם ליין להיות פופולרי יותר מאי-פעם בארצות-הברית.

ויכוח נוסף שזכור לי בינך ובין מבקרי יין אחרים, נסב סביב הסוגיה של עירוב טעמו האישי של המבקר בהערכת היין. אתה טוען שלא ניתן להפריד בין הטעם האישי לביקורת, בעוד אחרים טענו שכל יין צריך להישפט במסגרת גבולות הז'אנר שלו.

זו הייתה אי-הסכמה ספציפית ביני לבין ג'יימס מולסוורת' (מבקר יין בכיר ב-Wine Specatator, א"ג). אני מאמין שכתבי יין צריכים להיות בעלי נקודת השקפה משלהם. אני לא נוהג לכתוב שורות מהסוג של "אם אתם אוהבים יין גדול, עוצמתי, עשיר ומתוק אז זה יין מצוין בשבילכם". אני בדרך כלל כותב שאלה יינות גרועים. למה? הם לא מאוזנים ומאפילים על האוכל. לא מספיק שלמבקרי יין ואוכל תהיה נקודת מבט כלפי דברים, אלא עליהם לייצר עבורה בסיס אינטלקטואלי שיכול גם להסביר אותה. כך, אם מישהו רוצה להביע עמדה מתנגדת הוא יכול לעשות זאת. זאת פיקציה מוחלטת לחשוב שמבקר יין יכול לשפוט ז'אנרים שונים של יין בצורה שווה וקרה ללא העדפה סגנונית. אתה יכול לקרוא כל מבקר ולהבין בין השורות אלו יינות הוא אוהב. מה זה אומר ש-וויין ספקטייטור תמיד מדרג יינות גדולים ועשירים מנאפה גבוה יותר מאשר את מונטבלו של רידג'? זה אומר שהם חושבים שאלו יינות טובים יותר. הם הרי לא כותבים שאם אתה אוהב יינות בסגנון של רידג' אז זה היין בשבילך. הם משווים ביניהם באמצעות ציונים, וזו הדרך שסולם ההערכה האוניברסלי הרגיל אותנו.

אז אני מבין שאתה מתנגד לציונים.

לגמרי. זה פשטני מדי ורוב הקוראים פשוט לא מבינים את זה.

כולם נגד ציונים ובסופו של דבר כולם משחקים את המשחק הזה. איך אתה מסביר את זה?

אנחנו משתמשים בעיתון בסולם של 4 כוכבים שמדרג איכות בתוך הז'אנר של אותה טעימה ספציפית. נכון שאף אחד לא ירוץ לקנות בקבוק שקיבל כוכב 1, אבל זה בגלל שזה לא בקבוק של יין טוב. היתרון שלנו הוא שאנחנו מתייחסים לנושא אחד בכל טעימה, בין אם זה יינות לבנים מיוון או יינות אדומים מהר אתנה שבסיציליה. אין לנו עמודים על עמודים של ציונים שרצים מיינות לבנים מיוון ועד לשאטונף-דו-פאפ. כאשר כולם מדורגים באותו סולם בדיוק, בן-אדם יכול להבין שעדיף לו לקחת לארוחת הערב בקבוק שאטונף שקיבל 90 על-פני בקבוק בוז'ולה שקיבל רק 85. אבל במקרים מסוימים, בהתאם להקשר, עדיף היין שקיבל 85.

אני מסכים איתך שמדובר בשיטה עם לא מעט חסרונות. ובכלל, אני חש שבמקרים רבים, בעיקר בעיתונות שאינה עוסקת ביין באופן מקצועי, קיימים פערים בין הכותב לקוראים שלו. אתה מרגיש שאתה בא "לחנך" את הקוראים שלך בנושאי יין?

אני מציע לקורא את נקודת המבט שלי והוא יכול לשקול אם לקבל אותה או לדחות אותה. בדיוק כמו מבקר קולנוע או ספרים, העבודה שלנו היא לכתוב דעה, גם אם היא לא בהכרח מתכתבת עם הטעם הפופולרי. הרעיון הוא לא לגרום לאנשים להרגיש טוב יותר עם הבחירות שלהם, אלא לגרום להם לחשוב על הבחירות שלהם.

הבעת דעה, בעיקר בעיתון חשוב כמו  הניו-יורק טיימס, מגיעה עם המון אחריות לצדה.

תמיד יש אחריות, ואתה צריך להיות אדם מלא מחשבה ולשקול את עמדותיך, כי מילה רעה שלך יכולה להיות קריטית לגבי עסקים כלכליים של אנשים. אתה לא יכול לכתוב משהו רע רק כדי לקבל שורה ממש טובה בכתיבה שלך. לא משתמשים במסעדות או בתי-עסק כדי להצחיק אנשים. אתה צריך להיות מאוד זהיר עם מה שאתה עושה, וזו חלק מהתרבות של הניו-יורק טיימס. ישנה הבנה שלמילים יש כוח, וזה לא בגלל שאני אריק אסימוב אלא בגלל שאני כותב בניו-יורק טיימס.

אני מניח שאתה גם מקבל הרבה תגובות מקוראים. בישראל, מרבית הטוקבקים על כתבות יין מתאפיינים בארסיות מסוימת ועוסקים בעיקר בענייני מחיר היין. אילו תגובות אתה מקבל?

מחיר היין הוא תמיד נושא חשוב ולכן אני משתדל לכתוב על יינות שנותנים תמורה נהדרת למחיר, שזה דבר שונה לחלוטין מיינות זולים. אפשר למצוא יין שעולה 100 דולר שנותן תמורה טובה ויין שעולה 10 דולר שהוא תמורה גרועה. זיהיתי את הצורך בכך ולכן אני מקפיד לכתוב מאמרים מיוחדים עם המלצות ליינות מתחת ל-20 דולר. אבל מה שיותר מרגיז קוראים שלי מאשר המחיר, זו העובדה שלעיתים קרובות אני כותב על יינות שהם מתקשים למצוא באופן מיידי. יש לכך סיבות רבות, והעיקרית היא ששיטת הפצת היין בארצות הברית מחורבנת. לכל אחת מחמישים המדינות יש חוקים משלה וקשה ליצרנים קטנים לשווק את היין שלהם בתפוצה רחבה. לכן, אני מנסה להניע אנשים לחשוב אחרת על יין, באופן שבו הם קוראים ביקורת על מסעדה בפאריז או בלונדון מבלי שיש להם אפשרות לנסוע ולאכול שם באותו רגע. הם יכולים לקרוא את הביקורת ופשוט לחשוב על היין. הם לא ימצאו אותו בסופר, אבל אולי בהזדמנות שבה ייסעו לטייל בעולם הם יפגשו בו. לא הכל חייב להיות מיידי ולפעמים טוב לדעת שדברים קיימים. יחד עם זאת, אני לא בטוח שהצלחתי לשכנע אנשים בכך.

דבר נוסף, הוא נטייתם של אנשים לבלבל בין יין לפטריוטיות. אם אתה כותב ביקורת שלילית על יינות קליפורניים לדוגמה, יש אנשים שיפרשו את זה כחוסר פטריוטיות.

אתה כותב בעיקר על יינות העולם, כך שבאופן הזה אתה יכול להיתפש כאויב המדינה.

יש אנשים שזה ממש מעצבן אותם והם מגיבים באגרסיביות, אבל ההסבר שלי הוא שאני פשוט כותב על יינות טובים. אתה יודע, גם יש בעיה לכתוב על יינות לא יקרים מקליפורניה, זו לא בדיוק נקודה חזקה אצלם. מייצרים בקליפורניה הרבה יין טוב אבל גם הרבה יין רע. העבודה שלי היא לא לאשר את טעמם של הקוראים אלא לבטא את העמדה שלי.

העמדה הזו, כפי שהסברת, מבוססת על הטעם האישי שלך. הוא השתנה לאורך השנים שאתה כותב?

כמובן שהייתה התפתחות שנמשכת כבר 40 שנה. הייתי אומר שרוב ההתפתחות הזו קרתה ב-15 השנים הראשונות בהן שתיתי יין. רוב האנשים מתחילים במשיכה ליינות גדולים ופירותיים, ורק מאוחר יותר לומדים להעריך עידון, וזה מסלול שעברתי בעצמי. הדבר המרכזי שהשתנה אצלי בעשר השנים האחרונות, הוא שאני פחות סובלני כלפי יינות פגומים. אני ממש לא מחפש שלמות, אבל יינות עם יותר מדי ברט או חומצה נדיפה כבר לא מקובלים עלי.

אולי זה גם הזמן לברר את עמדתך לגבי יינות טבעיים.

תמיד הייתי בעד יינות טבעיים. אני חושב שבאנלוגיה ליצרני יין טבעי, אפשר לקחת מוסיקאים, סופרים או ציירים אוונגרדיים, שעשו דברים שאמנם לא פנו לקהל הרחב, אבל בסופו של דבר הרעיונות שלהם חלחלו. היום, לא מעט בזכות אנשי היין הטבעי, לאנשים אכפת מאין היין שלהם מגיע וכיצד הוא נעשה. יצרנים לא פונים לטכנולוגיה באופן רפלקסיבי וחושבים על כך קצת יותר. יחד עם זאת, אף פעם לא הייתי דוגמטי לגבי יין טבעי ואני חושב שחוזקו הוא בהעדר הגדרה מוחלטת.

 נחליף נושא, ונעבור לדבר קצת על יינות ישראליים. יש לך היכרות איתם?

אני לא יודע הרבה על יינות ישראליים, אבל יש לי איזשהו רושם לגביהם שזה דבר שונה  מאשר שתהיה לי דעה עליהם. אני מנסה להיות מודע לכך. למרות שאני יהודי, מעולם לא ביקרתי בישראל ואני מקווה לשנות את המצב הזה בקרוב.

אתה לא נתקל ביינות ישראליים במסגרת עבודתך?

אתה לא ממש רואה אותם יותר מדי אם אתה לא מחפש אותם באופן ספציפי. עשינו בעבר פאנל אחד או שניים של יינות ישראליים ואין ספק שצריך לעשות זאת שוב. הרושם שלי הוא שטעמתי יותר יינות לא מעניינים מישראל מאשר יינות מעניינים, וזה כנראה בגלל שהם תמיד נעשו מזני ענבים בינלאומיים. אז עוד קברנה סוביניון, יהיה מהוקצע ככל שיהיה, הוא לא מספיק מעניין מבחינתי. אבל יכול להיות שאני טועה ואגלה שקברנה או שרדונה ישראלי יכול להיות אינדיבידואלי ובעל אופי מובחן, וזה יגרום לי לשנות את דעתי.

אני יודע שטעמת כבר בעבר את המראווי של רקנאטי. אתה חושב שזנים מקומיים יסללו את הדרך ליין ישראלי טוב יותר מאשר זנים בינלאומיים?

לחלוטין כן, והסיפור הזה מלהיב אותי. אחד השינויים המרכזיים ב-15 השנים האחרונות הוא ההכרה במדינות רבות בכך שהן לא חייבות להוכיח מה הן יכולות לעשות עם זנים בינלאומיים, אלא לעשות זאת באמצעות זנים מקומיים. אנשים יותר פתוחים לנושא הזה והחלוקה בין זנים אצילים לזנים ידועים פחות הולכת ומאבדת מחשיבותה. דניאל רוגוב נהג לטעון שישראל צריכה להוכיח את עצמה עם קברנה, מרלו ושרדונה, כי זן כמו קריניאן נחשב לנחות.

בארצות הברית יש עניין ביין ישראלי, בעיקר בקהילה היהודית. גם אני, כיהודי, מגלה בכך עניין כחלק מהמורשת שלי. אבל צריך להיות משהו מעבר לזה. אני רוצה שאלו יהיו יינות שאחפש אותם בגלל שהם מעניינים ולא רק בגלל שהם מגיעים מישראל.

מלבד ישראל, האם ישנם אזורי יין חדשים שמעניינים אותך? האם ישנם סודות שעדיין לא נחשפו?

אני חושב שיש עוד הרבה סודות ואולי ישראל נמצאת ביניהם. יש מדינות שמייצרות יין שלא יצא עד היום מגבולותיהן, כך שיש עוד דברים לגלות. אני מאמין שיש מקומות כמו מזרח-אירופה וגאורגיה, שמסורת היין שלהן עדיין לא נחשפה במלואה לעולם, בעיקר בגלל מסך הברזל או מחסומים כלכליים.

יש להן מקום על המדף בארצות הברית?

זו שאלה טובה, והתשובה קשורה בגורמים כמו איכות, מחיר, מובחנות ועוד. אבל יש ליינות הללו מקום על המדף שלי, זה בטוח. אני לא רוצה להמר, אבל אני מאמין שיינות אוסטרליים יעשו קאמבק בארצות הברית אחרי שנוכחותם צומצמה.

ולסיום, ברוח שמו של ספרך, תן לקורא הישראלי כמה עצות כיצד להתחיל לאהוב יין.

ההמלצה הראשונה היא פשוט להתחיל לשתות יין עם כל ארוחת ערב. לא לשמור את היין לארוחת שישי בלבד. ההרגל הזה הוא הצעד הראשון, כי אתה מתחיל לחשוב על יין כחלק מהתפריט הקבוע שלך. אז גם אפשר להתחיל להתנסות בסוגים שונים של יינות.

עצה נוספת היא למצוא חנות יין טובה. מקום שבו קיימת תשוקה, מבחר מעניין וסיוע מקצועי בבחירת היין. זה הדבר החשוב ביותר. מספיק להתאהב ביין ולהישבות בקסמו, אנשים לא חייבים להפוך להיות קונוסורים או אספני יין.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

.

 

 

 

 

 

.