היינות הוולקניים של האיים האזוריים

  לפני 200 שנה, היו נחשבים יינות מהאיים האזוריים למוצר יוקרתי ומבוקש. כעת, באמצעות זנים מקומיים וייננים צעירים ומבטיחים, יש להם סיכוי גדול לשוב לקדמת הבמה

בסוף המאה ה־19 עמד ענף היין האירופי בפני סכנת הכחדה ממשית. כנימת הפילוקסרה שהיגרה לאירופה באמצעות חוקרים בריטים שנשאו עמם גפנים מארצות הברית, התפשטה כאש בשדה קוצים בין חלקות הכרמים של עולם היין הישן וכילתה כמעט כל מה שעמד בדרכה (למעט כרמים שהיו נטועים על אדמה חולית). הנזקים שהותירה אחריה המגפה היו עצומים והפתרון שנמצא לבעיה – הרכבת גפנים על כנות אמריקאיות שעמידות בפני פילוקסרה – הוא ברירת המחדל של ענף היין האירופי עד היום.

כיצד היה נראה היום עולם היין לולא תקפה כנימת הפילוקסרה את הכרמים האירופיים באגרסיביות רבה כל-כך במהלך מחציתה השנייה של המאה ה-19? קשה לדעת. אפשר רק לנסות לשער את זהותם של אזורי יין שהיו נותרים משגשגים ואת זני ענבים שהיו נותנים את הטון בתעשיית היין המודרנית. אזורי יין רבים הצליחו להמציא את עצמם מחדש לאחר המשבר החקלאי, אך לעומתם היו לא מעט אזורי יין, לרבות כאלה שנשאו על גבם מורשת ענפה של כורמות ומלאכת הפקת יין, שלא השכילו להתאושש מהמהלומה הכנימתית ונמחו לנצח מעל מפת היין העולמית.

בין לבין, קיימת קבוצה היסטורית נוספת של אזורי יין. אלו נפגעו אנושות ע"י הפילוקסרה אך בכל זאת נשתמרה בהם לאורך השנים גחלת של עשיית יין שמאפשרת כעת לידה מחדש. על הקבוצה הזו של אזורי יין שכמהים לחדש ימיהם כקדם נמנה גם ארכיפלג האיים האזוריים (Azores Islands) של פורטוגל, בו ביקרתי לאחרונה במסגרת הנסיעה שלי לכנס היין Must. זו הייתה הזדמנות מצוינת, גם אם קצרה בזמן, להתרשם מפועלם של אנשי המקום שעושים כמיטב יכולתם להשיב את יינות האיים לקדמת הבמה.

ארכיפלג האיים האזוריים שוכן בלב האוקיינוס האטלנטי, על הדרך שבין פורטוגל לצפון אמריקה, במרחק של שעתיים טיסה מליסבון. האיים התגלו במאה ה-14 וישנן עדויות היסטוריות לקיומה של כורמות למטרות עשיית יין החל במאה ה-15. כפי שקרה בלא מעט אזורי יין אחרים בתקופה הזו, היו אלה נזירים פרנציסקנים שחיו באזור, עבדו בכרמים והניחו את היסודות לתעשיית היין המקומית. תור הזהב של יינות האיים האזוריים הגיע אפוא רק בתחילתה של המאה ה-19, אז נשלחו היינות בבטנן של אוניות לברזיל, ארצות-הברית, רוסיה, אנגליה, הולנד ואנגולה. מרכז עשיית היין של האיים היה אז, כמו גם היום, האי פיקו (Pico), אך היינות בוקבקו ונשלחו מהאי הסמוך פאיאל (Faial) ולכן זוהו ברחבי העולם כיינות פאיאל. בדומה ליינות אחרים שיוצאו אז מפורטוגל, היו אלה יינות מחוזקים ששיעור האלכוהול הגבוה שלהם סייע להם לצלוח בשלום את המסע מעבר לים למדינות השונות.

המכה הראשונה שספגה תעשיית היין של האיים האזוריים הגיעה ב-1854 בדמותה של פטריית הקימחון. זו פגעה בכרמים והובילה את המקומיים להחליף חלק מהנטיעות בזנים היברידיים ועמידים שיובאו אז מארה"ב. ארבעה עשורים מאוחר יותר הגיעה הפילוקסרה והשמידה כמעט לחלוטין את מעט הכרמים שבהם נותרו נטועים זנים מקומיים. מהמהלומה הזו כבר לא הצליחו להתאושש באיים ותעשיית היין המקומית נפלה לתרדמת שמגיעה לקצה ממש בימים אלה, עת היינות של האיים האזוריים מצליחים לעורר מחדש עניין עולמי סביבם.

מבין תשעת האיים שמרכיבים את ארכיפלג האיים האזוריים, יין מיוצר היום בארבעה בלבד: פיקו, טרסיירה, גראסיוזה וסאו-מיגל. האי פיקו, השני בגודלו בארכיפלג, מהווה את בירת היין של האיים ובו גם פועל ILHA DO PICO, הקואופרטיב המרכזי של האיים שמרכז את תוצרתם של מגדלי האזור. במרכז האי היפהפה שאורכו 42 ק"מ בלבד, מתנשא לגובה של 2350 מטר הר הגעש פיקו, שהוא למעשה ההר הגבוה ביותר בפורטוגל. גם בשעות בהן פסגתו מוסתרת על-ידי ערפל סמיך, קשה להתחמק מהשפעתו הגעשית המכרעת של ההר על סביבתו. במובן הזה של כרמים שנטועים למרגלות הר געש, נדמה כי יינות פיקו פורצים לשוק הבינלאומי בתזמון מצוין, שכן יינות וולקניים נהנים בתקופה הנוכחית מהילה מסוימת (ואף זכו בשנתיים האחרונות לספר ולכנס שנושאים את השם הזה).

הטרואר

הכרמים של פיקו מקיפים את האי ומשתרעים בעיקר באזורים שסמוכים לקו המים. אזורים אלו אמנם חשופים לרוחות עזות ולממטרי מלח שמגיעים מכיוון האוקיינוס, אך בהם הסיכוי להבשלה מיטבית של הענבים גבוה בהרבה ביחס לטבעת הפנימית של האי, זו שמקיפה את ההר. רוחות שמנשבות לעבר האי ללא מפריע נעצרות בהר הגעש, פונות מעלה ומייצרות מעליו כובע ערפילי שמכסה את שמי מרכז האי עד שעות אחר הצהריים. לפיכך, כרמים שנטועים במרכז האי נהנים משעות שמש מועטות בלבד ומתנאי הבשלה בעייתיים.

בין תילי אדמה געשית' שחורה ומסולעת, ספונים הגפנים של פיקו תוך שהם מייצרים מחזה דרמטי שמזכיר במעט את זה של אי אחר, סנטוריני. הסלעים הוולקניים הכהים שנערמו בעת הכנת הקרקע לטובת נטיעות, משחקים תפקיד חשוב בהיותם שכבת מגן לגפנים מפני רוחות האי החזקות ומפני מלח הים. במטרה לצמצם עוד יותר את החשיפה לרוח, ניטעו הגפנים נמוך, קרוב ככל הניתן לאדמה, שם הן גדלות באופן פראי. אופיין הייחודי של הנטיעות מצריך עבודה מאומצת בכרמים. כל התהליכים צריכים, מן הסתם, להיעשות באופן ידני והמעבר בין חלקות כרם דורש מאמץ. גובהן הנמוך של הגפנים הופך את בציר הענבים למשימה פיזית קשה, ולא אחת הבוצרים נאלצים להתפלש באדמה הוולקנית כדי להגיע אל כל אשכולות הענבים. לא בכדי, האמירו מחירי הענבים בפיקו עד לרף של 5 יורו לקילו, סכום אסטרונומי במונחים של יין פורטוגלי. מחירי הענבים הגבוהים והיבולים הנמוכים, שמסתכמים בסופו של דבר בכמויות ייצור קטנות, גורמים לכך שיינות האי נחשבים יקרים יחסית, כך שאל תצפו לפגוש אותם על מדפי השלושה יינות במאה.

 

רנסאנס

כדי להבין את התנופה שבה נמצא כעת ענף היין של האיים האזוריים יש להציץ במספרים: בשנת 1961 פעלו באי פיקו 50 מגדלי ענבים לעומת 250 מגדלים שפועלים בו היום וחולשים על שטח כרמים של 10,000 דונם. מאחר שכל אחד מהמגדלים מחזיק שטח קטן בלבד – ובצירוף העובדה שיינות האזור טרם פרצו לחלוטין קדימה – אין פועלים באי כמעט יקבים קטנים ורוב העשייה מתרכזת בקואופרטיב המקומי אשר מרכז את תוצרתם של מרבית מגדלי האזור. למרות זאת, מי שמצליח להפנות את הזרקור לעבר יינות האיים האזוריים בעת האחרונה הוא דווקא אנטוניו מאסאניטה מיקב קטן בשם Azores Wine Company. מאסאניטה, בן לאב יליד האיים האזוריים ואם מאלנטז'ו (אזור יין אחר שנמצא בדרום מרכז פורטוגל), נחשב לדמות שמאחורי הרנסנס שחווים יינות האיים, בעיקר הודות לעבודתו שמתמקדת בהשבת הזנים המקומיים ללב העשייה. לאחר שכבר יצר לעצמו מוניטין כיינן באזורי יין אחרים בפורטוגל, הגיע מאסאניטה בשנת 2007 לאיים לאחר שהוזמן להעביר שם סדנת יין וקולינריה. "לאחר הביקור הזה התחלתי לבלות יותר ויותר זמן באיים", הוא סיפר לי בביקור שערכתי ביקב, "ושמתי לב שזני הענבים המקומיים כבר לא נמצאים בכרמים אלא במרכזים לשימור בלבד. כאשר ניסיתי לברר מדוע, נעניתי שאי אפשר לייצר יינות איכותיים מהזנים הללו".

ביקורו של מאסאניטה בפיקו ב-2007 היה הראשון בסדרת ביקורים עתידיים שלו באי, עד שבשנת 2013 הוזמן היינן הצעיר והכריזמטי ע"י הקואופרטיב המקומי כדי לחנוך ייננים מקומיים. לאחר שערך מספר סדנאות למגדלים מקומיים, הוצעו שירותיו של מאסאניטה למגדלים באופן פרטני וללא תמורה. היחיד שנענה להצעה היה הכורם המקומי פאולו מאצ'אדו, אך "לא לפני שהוא וידא איתי כמה פעמים שזה בחינם", נזכר מאסאניטה בחיוך. היום, כאשר היינות של אזורס וויין קומפני תופסים תאוצה ומפנים לעבר האי זרקור של כתבים ומבקרי יין, סביר להניח שמאצ'אדו אינו מתחרט על הצעד שלקח. 

מאסאניטה ומאצ'אדו שמו את כל יהבם על הזנים המקומיים. באיים האזוריים מותר השימוש ב־33 זני ענבים, בהם 15 אדומים ו־18 לבנים, אך עשיית היין באי מאופיינת ברוב מכריע של יינות לבנים. מבין הזנים הלבנים המקומיים, החשובים ביותר הם ארינטו דוס אזורס, ורדלהו וטאראנטז דו פיקו. בתוך תהליך העבודה עם הזנים הללו השקיע מאסאניטה מאמצים כדי להתחקות אחר המקור הגנטי שלהם. הממצאים אמנם אינם חד משמעיים, אך יש סברה שוורדלהו, זן שהוא ככל הנראה תוצר של הכלאה של ענב הסאוואנין, מקיים קשר הורות כלשהו עם שני הזנים האחרים. כך או כך, מדובר בשלושה זנים מקומיים שמשתלבים היטב בסיפור של חזרה למסורת, אם כי להבדיל מהיינות שיוצרו לפני 200 שנה, מרבית היינות שמיוצרים היום באיים הם יינות יבשים, ונתח היינות המחוזקים קטן בהרבה מכפי שהיה בעבר הרחוק.

למרות הפצרותיהם של המקומיים, מאסאניטה האמין ביכולתם של הזנים המקומיים לספק איכויות גבוהות וטעימת יינות היקב מוכיחה הלכה למעשה שהוא צדק. אלו יינות שמעל הכל בולט בהם אותו שילוב מלא-קסם של וולקניות ואטלנטיות. שילוב שטומן בחובו לגימה מלאת מתח, מינרליות ומליחות ים. אופיים של היינות הופך אותם לשידוך נפלא למטבח המקומי של האיים, שמבוסס על דגה טרייה ופירות-ים שנמשו מהמים רק מספר דקות לפני אכילתם. נכון לעכשיו, היינות מיועדים בעיקר לייצוא וניכר שהם מצליחים לעורר מספיק עניין כדי לדחוף את עשיית היין באי צעד נוסף קדימה. בישראל עדיין לא ניתן להשיגם, אך אם אתם מגיעים לפורטוגל ניתן להשיג אותם בחנויות יין מקצועיות בליסבון.

העתיד

קשה לדעת מה צופן העתיד עבור תעשיית היין של האיים האזוריים. בעולם היין המודרני והעמוס, לא פשוט לפלס את הדרך בתוך ההמון. יחד עם זאת, הזנים המקומיים והסיפור של אזור היין המרתק הזה, במקביל להתעוררותה של פורטוגל והפיכתה ליעד תיירות היסטרי, עשויים להפוך את יינות האיים למצרך מבוקש על-ידי סומליירים ברחבי העולם.

ועוד המלצה קטנה

אם כבר הגעתם לאיים, נסו לבלות לילה בעיר הורטה שבאי פאיאל ולבקר ב-Peter Café Sport. מסתבר שמדובר בבר המפורסם ביותר בפורטוגל, כזה שכל ילד פורטוגלי שומע סיפורים על אודותיו. שבו בנחת, הזמינו את מנת הג'ין אנד טוניק המפורסמת של המקום שהרוותה את צימאונם של יורד ים רבים  לאורך השנים, והישירו מבטכם לעבר פסגת הר פיקו שמעבר לים. אח, החיים באי.